רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 28

בפרק הקודם-
"היי אתם! תעזבו אותו!" קראתי לעבר הזאבים כאילו יבינו אותי ורצתי לקחת את הכלבלב.
אחד מהזאבים נהם לעברי אך לא היה לי אכפת והמשכתי לרוץ לכיוון הכלבלב. כשהגעתי אליו ראיתי נשיכה בגבו והרמתי אותו. ליטפתי את ראשו הקטן.
"אל תדאג, הכול יהיה בסדר" אמרתי ושמעתי רעש של זרדים נמעכים מאוחרי ולאחריו נהמה.

פרק 28-
הסתובבתי אחורה וראיתי חמישה זאבים נוהמים ובהיכון לקפוץ וקרוב לוודאי שגם לאכול אותי ואת הכלבלב ודניאל הופיע משום מקום ואיימתי עליו שיקח את הכלבלב שלי ויברח כי אם הוא לא יעשה את זה אני אהרוג אותו באיטיות מייסרת, ושיחזור רק לאחר שהכלבלב שלי יהיה בסדר ומוגן.
דניאל ידע שדעתי לא תשתנה אז עשה מה שאמרתי כדי לגמור עם זה בזמן שאני נעמדתי ונשמתי עמוק, הייתי בתנוחת היכון לכול מקרה אבל הזאבים לא זזו אלא רק התיישבו.
'מה לעזאזל קורה כאן?" חשבתי.
ניסיתי לעבור אבל כול פעם שהתקרבתי לבחוץ הם נהמו עלי, זה היה ממש מעצבן ולא הייתי במרחק רב מלקחת איזו אבן ולזרוק עליהם.
"זאבים מטומטמים" מלמלתי והם הסתכלו עלי נרגזים אז הוספתי בעצבנות "על מה אתם מתרגזים?! אני זאת שמאבדת את שפיותה!"
כשחושבים על זה כדאי שאני אתחיל לבדוק בתי משוגעים למקרה שאצא מכאן בחיים, אחרי הכול התחלתי לדבר עם זאבים, לחשוב שיש להם עיניים אנושיות ובנוסף לכך קפצתי מענף לענף כאילו אני טרזן!
שמעתי קראק של ענף נשבר והסתכלתי הצידה, לא יכולתי לראות כי היה חשוך אבל הרעש כבר הספיק להכין אותי להיות בהיכון שלא לדבר על זה שעכשיו גם הזאבים היו בהיכון.
אלו היו גורי זאבים, הגור היה עם פרווה חומה-שחורה והגורה עם פרווה לבנה, לשניהם היו עיניים חומות. הם היו ממש חמודים, אך נראה שלמרות אחרי שהמוטציות הזאביות ראו את הזאבים הם לא נרגעו.
ראיתי את הגורים נלחצים ומבטם נתקל בשלי וחייכתי אליהם למרות שאני בעצמי לא הייתי ממש רגועה.
הם רצו אלי מהר וקפצו עלי, הייתי מופתעת אבל זה די שימח אותי. ישבתי על ברכיי והרמתי את הגורי זאבים והנחתי אותם על ברכיי. ליטפתי אותם והפרווה שלהם הייתה נעימה.
הסתכלתי על המוטציות והם נראו דרוכים וכול פעם שאחד מהם התקרב נתתי מבט מלחיץ במובן שהם נסוגו אחורה, אחרי הכול לא סתם הייתי בריונית במשך כמה זמן, יש בזה יתרונות.
'מעניין איפה ההורים של הגורים' חשבתי לעצמי ולפתע ראיתי בעיניי משהו כמו זיכרון.

***
היו שם הרבה זאבים גדולים וכולם היו בצבע שחור כהה, יותר מידי כהה בשביל זאבים.
הזאבים האלה היו מול שני זאבים בוגרים שהיו האחד בצבע שחור ואחת בצבע חום, הזאב השחור והזאבה הלבנה היו לפני כשמצידי הייתה גורה קטנה ולבנה.
הזאב הכי שחוטר וגדול מכולם נהם על הזאבים שלפני, הוא לא שם לה שהזאבה השחורה דחקה בי ובזאבה הלבנה לברוח. בהתחלה קפאתי ולא הזזתי כלום ואז הלחץ השפיע והרגשתי שאני רצה, רצה כמה שיותר מהר ורחוק כשאני שומעת קול נהמה וזאבים נלחמים.
***
חזרתי למציאות ונבהלתי, זה היה זיכרון והוא לא היה שלי.
הרגשתי משהו משתפשף בביטני והסתכלתי, זה היה הזאב החום שהרים את מבטו ואז הסתכלתי על הזאבה הלבנה והבנתי שהזיכרון הזה היה של הזאב החום. ראיתי את מה שהוא ראה, אבל איך? לא יכול להיות שעשיתי את זה, הרי לכול ערפד אמור להיות כוח אחד, אני זוכרת שהסבירו לנו על זה בפנימייה.
אבל מצד שני דניאל אמר שאני לא רגילה, מה הולך כאן?
שמעתי רעש מהעצים למעלה וראיתי את דניאל, הזאבים היו בתנוחת תקיפה ונהמו עליו שלא יתקרב. הוא הסתכל עלי במבט שואל בעוד שאני משכתי בכתפי כדי לסמן שאני כבר מזמן ויתרתי על הניסיון להבין מה הולך פה.
חשבתי שהכול יהיה בסדר עד שדניאל אמר שלוש מילים שהלחיצו אותי מאוד וגרמו לליבי להחסיר פעימה.
'אני מאוד מצטער' היו המילים האלה ממש לפני שברח ונעלם בין העצים.
הייתה לי הרגשה רעה, דניאל לא אומר דברים כאלו סתם. חיבקתי את הזאבים בידי ולפתע הרגשתי כאב חד בצלעותי והפלתי את הכלבים, ליבי פעם חזק וידעתי שזה היה הזמן שבו הייתי אמורה להשתנות, ככה הסביר לי לפחות כריסטיאן.
הרגשתי שהוורידים שורפים לי ונשכתי את הפנים של השפה שלי וגבי נפגש עם האדמה, אך לפתע לא הרגשתי כלום חוץ מאת נשמותיי המהירות והלב שלי אשר פועם בעוצמה מטורפת.
לא הבנתי מה קרה, הכאב היה אמור להמשך שלושה ימים והלב שלי לא היה אמור לדפוק והדם לא היה אמור לזרום וכשחושבים על זה לא הייתי אמורה לנשום או למצמץ.
'אולי הגוף שלי לא קיבל את השינוי?' חלפה מחשבה בראשי.
'לא, אם גופי לא היה מקבל את השינוי הייתי אמורה למות' מחשבה אחרת חלפה בראשי וסתרה את המחשבה הראשונה.
לפתע הרגשתי משהו שדוקר את השפה שלי ולא הבנתי מה זה, ניסיתי להוציא את זה עם הלשון אך זה לא זז ורק פצע את הלשון שלי, הכנסתי את ידי לפה וזה דקר אותי וירד לי דם, זה שרף.
הוצאתי את המראה שלי מהתיק ופתחתי את פי ולא צעקה נמלטה מפי, היו לי שיני ערפד.
קמתי והתחלתי למלמל לעצמי דברים.
"זה לא קורה לי.. זה בלתי אפשרי.." התחלתי להתחרפן ואפילו המוטציות המוזרות הסתכלו עלי לא מבינים מה הולך פה. אולי דניאל ידע שזזה יקרה ובגלל זה הוא אני שהוא מצטער? לא…הוא היה נראה יותר רציני.
לא יודעתי מה קרה לי ולמה זה קרה לי אך לפני שהספקתי לחשוב עוד משהו התפרצו קמה אנשים למעגל, או ליתר דיוק ערפדים, היו להם ניבים כמו אלה שלי צמחו, הם היו מהירים וגם קפואים.
קפצתי לתנוחת הגנה וראיתי את דניאל לצידי.
"מה קורה כאן?" שאלתי אותו.
"זה המשמר" אמר ולא הוסיף יותר.
"משמר?" שאלתי אך הוסיף לשתוק אז הוספתי "דניאל, נו כבר! תענה לי!" צעקתי עליו.
"החיילים של הממלכה" אמרה ואני החוורתי. חיבקתי את הגורים הקטנים וניסיתי להרגיע אותם ללא הצלחה מרובה כי הם בטח שמעו את הלמות ליבי.
לא האמתי לדניאל עשה את זה, חשבתי שהוא בצד שלי. סמכתי עליו והוא הסגיר אותי, מה הקטע של הנער הזה?! ראיתי שהזאבים נסוגים אחרי כמה זמן, הם היו במיעוט לעומת הערפדים.
שני חיילים התקדמו לעברי ודניאל הלך אחורה כדי לא להפריע, נתתי לו מבט רצחני והוא נבהל ונכנס עמוק יותר ליער. החיילים החזיקו אותי שלא אברח בעוד אני מוחאת.
"תעיפו את הידיים שלכם ממני! מה אני חפץ?!" צעקתי עליהם בכעס. הם לא הקשיבו וניסו לקחת לי את הזאבים אז לראשון והתקרב יותר מידי בעטתי בפרצוף.
לא נראה שזה הכאיב לו אך זה בהחלט גרם לו לעוף אחורה.
"תגעו בהם ואני הערוף לכם את הראש" אמרתי בכעס בעוד שהזאבים הקטנים האלה עדיין בידי.
לאחר כמה זמן הם גררו אותי בכוח למכונית ונעלו אותי בה, אך לא חשוב כמה פעמים במהלך הדרך הם ניסו לקחת לי את הגורים הרחקתי אותם במבטים ומידי פעם במכות.
כשהגענו למקום נטוש כמה מהחיילים האלה הרימו אותי ורצו במהירות מסחררת בעודי עוצמת עיניי ולאחר זמן מועט הגענו לממלכה, לא אהבתי אותה בכלל כבר מעכשיו.