רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 26 (פרק ארוך)

בפרק הקודם-
"מה אתה מתכוון?! עד לפני לא הרבה זמן גם אתה היית בן אדם! אתה עדיין אחד כזה!" אמרתי והוספתי לאחר מחשבה "נכון…?"
"אל תשני נושא, הגענו לחלק המעניין בסיפור" אמר דניאל וניסה להתחמק. למזלו של דניאל הייתי סקרנית לדעת איך הסיפור ממשיך אז לא לחצתי אך אני עוד אגלה מה הולך פה.

פרק 26-
"טוב אז בכול מקרה, היא אמורה להינשא לנסיך משלטון אחר-דרקולה- ביום הולדתה השבע עשרה אך לא בורחת מכיוון שהיא מחכה לך. היא יודעת שאם היא תברח לבד היא לא תצליח להסתדר וכמובן לא להסתתר לאורך זמן ארוך מכולם והיא תיענש על מה שעשתה.
ולגבייך, עדיין מחפשים אותך כפי שאמרתי, חיפשו אותך שוב מאז ומתמיד אך לא חזרו לביתך לעולם כי ידעו שהם יסתבכו עם השלטון של הערפדים. זהו שלטון שמחליט על כול ערפד וערפד ולא חשוב באיזו דרגה הוא. הם ידעו שאסור להיכנס לבית אחד יותר מפעם אחת וברור שלא לבצע מחיקת זיכרון פעמיים… ככול שמוחקים יותר פעמים את הזיכרון אז די קשה לקרוא את המחשבות של אותו אדם וזה די קשהלהחזיר את הזיכרון.
את בטח שואלת את עצמך למה שירצו להחזיר, אז טוב, מעולם לא ענו לי על השאלה הזאת אז זאת לא בעיה שלי. טוב גם שלי, אבל לא רק שלי אלא גם שלך." אמר וסיים לספר.
היה לי רק דבר אחד להגיד על זה באותו רגע, וזה גם הדבר היחידי שחשבתי עליו, כאילו על מה עוד אפשר לחשוב אחרי שסיפרו לי על זה? על כלום.
"על זה אתה הִשַשְתַ אותי? על זה?! על הקטע הקצרצר הזה עשית לי שוש והִשַשְתַ אותי?!" התרגזתי.
"אני לא הִישַשְתִי אותך! את סטית מהנושא אז עשיתי לך שוש, אבל אני *לא* הִשַשְתִי אותך!" אמר
"אתה הִשַשְתַ אותי! מי אתה שתעשה לי שוש?" החזרתי.
"אחרי מה שאני מספר לה זה מה שמעניין אותה.. שאני הִשַשְתִי אותה" מילמל לעצמו.
"אז אתה מודה שאתה הִשַשְתַ אותי!" קראתי בניצחון.
הוא נאנח ומלמל עוד משהו, רק שהפעם לא הצלחתי להבין מה. הייתה שתיקה במשך כמה דקות ארוכות שבן חשבתי על אמיליה ורון, משהו שדי העציב אותי.
"את משהו מיוחד, את יודעת?" אמר באדישות ואפילו קצת עצב,כאילו כול הזמו הזה חשב על משהו שהעציב אותו.
"למה אתה חושב ככה?" שאלתי עדיין מבואסת.
"למה שאני לא אחשוב ככה?" אמר.
"אני שאלתי קודם" אמרתי. למה לעזאזל אני עצובה?!
"כי את יפה, מוכשרת, חכמה, קשובה, הגונה ונאמנה" אמר והוסיף "תורך"
"כי אני פשוט לא כזאת. אני לא אף אחד מהדברים שאמרת. אני סתם סוג של ניסוי של הטבע או איזו תופעה. זה מה שאני וזהו" אמרתי.
"את לא, רוני. תסמכי עלי." אמר.
הסתכלתי עליו, לא הבנתי למה הוא בכלל איתי, למה הוא בכלל סובל אותי. אני סתם מפלצת כול שהיא שעכשיו בתהליך להפוך לערפד כך שתהיה עוד יותר מפלצת.
"למה אתה סובל אותי? מגן עלי ככה?" שאלתי אותו והוספתי "ואיך אתה יודע כ"כ הרבה?"
הוא שתק והשפיל מבטו לרצפה. לא הבנתי איך הוא יודע כ"כ הרבה ובכאלה פרטים. יש רק סיבה אחת שיכולה להסביר זאת.
"אתה ערפד" אמרתי לפתע והוא הנהן בעצב לאישור.
"את בטח שונאת אותי עכשיו" אמר.
"לא. להפך, אני שמחה שעכשיו אני יודעת זאת" אמרתי וחייכתי חצי חיוך.
"באמת? את רצינית?" שאל.
"ברור. אבל יש דבר אחד שמציק לי" אמרתי וצחקתי מתגובתו, בינתיים דניאל נראה שמח.
"דברי" אמר.
"אתה לא תמצוץ לי ת'דם. נכון?" שאלתי.
דניאל התפוצץ מצחוק, כאילו עכשיו קרה הדבר הכי מצחיק בעולם.
"אה, את רצינית?" שאל כשראה אותי.
"לא. בעצם כול הזמן הזה הייתי צינית, כמובן שכול זה קרה בזמן שהייתי אלפקה סודניתעם שש רגליים ונקודות בתחפושת של רוני !" אמרתי.
"ברור,ברור גברת אלפקה סודנית." אמר דניאל בחיוך.
דפקתי את ידיי בראשי והזזתי אותו מצד לצד כשהפרצוף עדיין ביד.
" מה נעשה עכשיו? אין איזה מקום בטוח?" שאלתי והרמתי את ראשי.
"יש מקום אחד, אבל זה לילדים עם כוחות מיוחדים. עדיין לא גילינו את שלך" אמר.
"למה את כזה בטוח שיש לי אחד?" שאלתי.
"כי את רוני" אמר בפשטות.
"טוב, אז מה אתה חושב שהכוח שלי?" אמרתי בעודי מתגלשת במגלשה ומשחקת שם עם החול. חשתי על הרבה דברים. לפתע ראיתי את דניאל קם וכלב קטן מסוג אסקי סיבירי נבח ורץ אליו .
"דניאל! הכלב!" קראתי לדניאל והצבעתי על הכלב. דניאל הסתכל על הכלב ולא אמר כלום.
רצתי לפני דניאל והושטתי את ידי לפני.
"עצור" צעקתי והכלב עצר. והוספתי "ארצה"
הכלב למרבה ההפתעה שכב וקשקש בזנבו בשמחה והסתכל עלי.
"מה קרה פה כרגע?" שאלתי את דניאל.
"מצאת את הכישרון שלך" אמר דניאל.
"לאלף כלבים? לא נראלי שזה כישרון" אמרתי.
"לא! את יכולה לתקשר עם חיות. תנסי לדבר איתו" אמר דניאל.
הסתכלתי על דניאל כאילו נפל מהירח.
"מה?!" שאלתי.
"מה ששמעת! קדימה!" אמר.
"אני נראית לך כמו משוגעת?" שאלתי אותו.
"נו, מה אכפת לך? תנסי וזהו." אמר
"טוב.." אמרתי והתקדמתי לכיוון הכלב המוזר עם מצבי הרוח המתחלפים.
"היי חמוד, מה קורה?" שאלתי אותו. בחיים לא היה לי ניסיון עם חיות. אמא שלי ואחי תמיד הרחיקו אותי מהם מכיוון שהם חשבו שהם מסוכנים.
"בסדר! רוצה לשחק? רוצה?" שאל במרץ ואני צעקתי.
"הוא מדבר! דניאל, הוא דיבר כרגע. אני משתגעת" צעקתי.
"תירגעי, רק את יכולה להבין אותו. זה הכישרון שלך" אמר. "לפחות אחד מהם"
"אחד מהם..? זאת אומרת שיש עוד?" שאלתי.
"כן. לפי הנבואה לך ולאחותך יש את כול הכוחות. לכול אחת כוחות שונים." אמר.
"מגניב" אמרתי והוספתי "עכשיו בוא לפני שאני בורחת מפה בצרחות"
הוא גיחך והלכנו, הכלב בא אחרינו.
"דניאל, הוא בא אחרינו" אמרתי.
"אין לו בית, ואת ממש מצאת חן בעיניו" אמר.
הסתכלתי על הכלב וחייכתי, הוא היה גור והוא היה גם כזה חמוד!!
"אני מכווה שירשו לי להחזיק אותו" אמרתי והרמתי את הכלב הקטן.
לפתע שמעתי רעש של בקבוק נשבר וצרחה. דניאל שמע זאת גם ולא ידענו אם ללכת או לא. לבסוף החלטנו ללכת לראות מה קרה שם.
הקולות הובילו אותנו לתוך יער, אותה צרחה לא הפסיקה ונוספו לה עוד. לא ידעתי מה הולך פה. שמעתי מאחורי ענף שנשבר והתעלמתי. שמעתי עוד אחד והסתכלתי על דניאל. הוא לא היה שם, לאן הוא הלך? ועוד בזמן כזה. לנטוש אותי זאת לא החלטה חכמה.
"שמעתי את דניאל צורח ורצתי לכיוון אמצע היער. לא האמנתי למראה עיניי. הסתבכתי בגדול, ולא רק אני אלא גם דניאל. אנחנו כ"כ מתים. ולשם שינוי לא במובן המטאפורי של המשפט.