רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 24

בפרק הקודם-
משהו בעיניים הירוקות האלה קורא לי והשיער השחור הזה שהוא שחור יותר מהלילה והשפתיים האדומות ועבות האלה.. הכול כול כך מוכר לי ועם זאת זה זיכרון מודחק ורחוק, לפחות מרגיש ככה. הלוואי שהייתי יודע מי זאת ולמה היא מופיעה לי בחלומות.

פרק 24-
~נקודת מבט רגילה: רוני~
למחרת קמתי בבוקר כאילו זה כרגיל, לפני שהכול קרה.
לרוע מזלי נזכרתי בזה ברגע שבו ראיתי שהחדר שלי ריק מכול הדברים שיש לי בו בד"כ וגם הוא היה יותר מידי נקי, מה שהוביל למחשבה גם על אחותי שנעלמה ואני חייבת למצוא אותה ברגע שאוכל, אני צריכה לדבר עם רועי, לברר מה היה עם המכונית והאנשים, ולהוציא מדניאל את כול מה שהוא מסתיר ממני, יש לי כ"כ הרבה דברים לעשות וכ"כ מעט זמן והכי גרוע זה שלא ידעתי יותר מחצי מהדברים שעלי לעשות.. -.-
הסתכלתי בשעון וראיתי שעכשיו שש וחצי. ידעתי שאני כבר לא אירדם אז הלכתי להתקלח וברגע שמילאתי את האמבטיה נכנסתי אליה והרגשתי את החמימות המוכרת עוטפת אותי. המחשבה היחידה שעוברת לי בראשי כרגע זה 'כמה טוב להיות בבית'.
יצאתי מהמקלחת לאחר חצי שעה והתלבשתי בחולצת בטן שחורה עם כיתוב 'קפוץ לי' וג'ינס ארוך וקפוצ'ון שחור, הלכתי לחדר שלי ופתחתי את התריס כדי שהחדר התאוורר. אח"כ ירדתי למטה והכנתי פנקייקס לארוחת הבוקר.
אחרי חמש דקות אחי, אמא שלי ודניאל ירדו והצטרפו אלי לאכול את הפנקייקס, הייתה שתיקה מעיקה עד שלבסוף אחי שבר אותה.
"את נשארת פה?" שאל אחי.
"אני לא יודעת, כנראה לא.. הלוואי שיכולתי" אמרתי עם מבט מושפל.
"למה את לא יכולה?" שאל אחי.
"אני לא יודעת למה, אך זה יסכן אתכם" אמרתי.
"לכמה זמן את נשארת?" שאלה אימי.
הסתכלתי על דניאל במבט שואל והוא הניד את ראשו לשלילה לכך שהוא לא יודע.
"כמה שאוכל, אני מניחה" אמרתי והוספתי "בואו ננצל את הזמן שאני פה. אבל אני רוצה לדעת מתי אמרו לכם שאני מתה"
"לפני כמה שבועות" אמרה אימי.
"ואמיר הלך לבית ספר מאז?" שאלתי.
"לא.." ענה אחי בראש מושפל. 'אולי באמת אכפת להם ממני אחרי הכול והם רק רצו בטובתי.' חשבתי לעצמי בזמן שהסתכלתי על אימי ואחי.
שאר הארוחה העברנו כמו פעם רק שכולנו ידענו שזה ממש לא כמו פעם, חוץ מזה גם דניאל היה שם כדי להזכיר לנו את זה.
אחרי הארוחה אמיר ביקש ממני לבוא איתו לחדרו, מה שהיה סימן רע מאוד אך הלכתי איתו בכול זאת.
"אני רוצה שתסבירי לי עכשיו מי זה הדניאל זה" אמר אמיר והתחיל בחקירות.
"אמיר זה ידיד שלי מהפנימייה שסביר להניח שבלעדיו הייתי מתה.." אמרתי.
"יש בניכם משהו?" שאל.
"איו! לא! ביני לבין דניאל?!? אני אפילו לא יכולה לחשוב על זה" אמרתי ועשיתי פני מקיאה.
"טוב עכשיו אני רגוע" אמר.
"ומה אתך? יש בחרה או משהו?" שאלתי.
"לא! אולי.. כן.." אמר.
"ומי זאת?" שאלתי.
"זוכרת את מאי?" שאל.
"זאתי בת שבע עשרה?" שאלתי.
"כן. זאת היא" ענה.
"איזה חמודים תהיו! סוסוף מישהי שקטנה ממך בשנה ולא להך אמירוש" אמרתי והוא דגדג אותי והוספתי "אתה חייבת להביא אותה לפה שאני אראה אותה מתישהו"

לאחר מכן אמיר יצא לבית ספר שלו ואימי לעבודתה. אני ודניאל הלכנו לגן השעשועים הנטוש, אחרי שהגענו לשם הייתה שתיקה מעיקה עד ששברתי אותה.
"מה קרה אתמול? מי האנשים האלה היו? ולמה הם רדפו אחרינו?" שאלתי אותו.
דניאל נאנח, הוא ידע בדיוק כמוני שלא יכל להתחמק מזה לאורך זמן.. עברו כמה שניות ארוכות לפני שדיבר..
"מאיפה את רוצה שאתחיל?" שאל אותי דניאל.
"מההתחלה" עניתי.
"הכול התחיל כשהורייך הביולוגים נפגשו בפעם הראשונה.. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון והם היו מאוהבים עד מעל הראש אחד בשני.. הם היו יחד ונהנו אך היה חוק שאוסר על ערפדים ובני אחדם להיות יחד ומכיוון שכפי שאת יודעת אביך היה נסיך באותו זמן כך שהחוק הזה היה תקף עליו יותר מכולם. למרות שאמך קיבלה את אביך כמו שהוא זה היה אסור ולא חשוב כמה הם ניסו להיות יחד. אחרי כמה זמן הם נפגשו בסתר אך לאחר שבוע היא נכנסה להריון, זה היה אחיך הגדול טל. בלידתו אמך כמעט מתה אך ניצלה ברגע האחרון כשריק הציל אותה. הוא היה מסוגל להחזיר מתים לחיים ואחרי שהחזיר אותה אביך הפך אותה לערפדה.
טל היה מסוג ערפדים מיוחד ונדיר שגדלים עד גיל עשרים ואחת. אך לרוע מזלו כשהיה בן חמש והיה עם הוריכם בסיור באחד הארמונות הוא נחטף ולאחר שעה מצאו אותו, או יותר נכון את הראש שלו על ערמת עפר שכנראה הייתה הגוף שלו ולידו גם את ריק באותו מצב.
אימך הייתה שבורה מכיוון שבנה מת והיא לא יכלה להוליד יותר, לפתע אחרי כמה ימים היא ראתה מלאך וחשבה שהיא הוזה אך זה היה אמיתי. המלאך אמר לה שהיא יכולה לבקש מה שהיא רוצה, משאלה אחת על זה שהייתה אישה טובה, הוא אינו ידע שהיא השתנתה והפכה קרירה יותר מאז מותו של טל. היא ביקשה שיהיו לה תאומות,שתי בנות, את ואחותך. מאותו רגע הכול התחיל להסתבך"