רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 2

בפרק הקודם-
"תודה" אמרה לי
"בבקשה. אבל למה את עושה את מה שהיא אומרת לך?"עניתי
"בגלל שאם אני לא אעשה את זה היא תספר את הסיבה שבאתי לכאן בגללה.."
"ומה הסיבה? את לא חייבת להגיד לי אבל אני מבקשת ממך כי אני סקרנית. ואני לא אגיד לאף אחד"
היא שתקה רגע וחשבה ואז התחילה לספר..

פרק 2-
"רגע. אז את אומרת לי שהכניסו אותך לפה רק בגלל שהם *חושדים* שפגעת באחותך כי אתן לא מסתדרות. כשבעצם אחותך חתכה לעצמה חתך עמוק ביד והאשימה אותך רק כדי שתעופי לכאן ולא ידברו אתך יותר ושהיא לא תצא הרעה?" שאלתי את קלרה.
"כן. היא תמיד שנאה אותה לא חשוב מה עשיתי כדי שלפחות תחבב אותי" ענתה.
"אולי זה פשוט כי תמיד היית הילדה הטובה"
"כן.. יכול להיות. אבל אני רק יודעת שזה ממש פגע בי עוד כשכולם האמינו לה. אני בחיים לא הייתי עושה דבר כזה.."
"ידעתי שאת לא מתאימה לפה. אבל למה את כול כך מפחדת שידעו למה את פה?"
"כי הם עלולים לחשוב שזה נכון ולפחד ממני ואז לא יהיה אף אחד שירצה לדבר איתי"
"אני תמיד אהיה פה בשבילך. וחוץ מזה, שידעו! מי שהכיר אותך פה ויאמין לזה הוא לא חבר שלך באמת. ואני תמיד אתמוך בך כשתצטרכי"
"תודה.. את באמת חברה טובה."
"תודה. גם את" חייכתי והיא גם חייכה. נכנסנו לחדר וראינו שם את הסנובית וחברות שלה נוגעות לנו בדברים. "תגידי יא חתיכת מוגבלת שכלית, מה נראה לך שאת עושה?! תגידי לחברות שלך לעוף לי ולקלרה מהדברים. ובקשר אלייך עברת את הגבול. יש לך שלוש שניות לברוח לפני שאני אפוצץ אותך מכות! אם יהיה לך מזל אני אצליח להירגע קצת"אמרתי והיא נתנה בי מבט מזלזל. אז הוספתי.
"אחת" היא התחילה לחשוש
"שתיים" היא התחילה לברוח
"שלוש" זינקתי אחריה.
היא הייתה מהירה אך אני יותר, כולם היו בחוץ כי היה מזג האוויר יפה באותו יום אז הם באו וצפו בנו. היו ילדים שחסמו לה את הדרך ועכשיו הקיף אותנו מעגל. ראיתי בעינייה את הפחד "הזהרתי אותך, לא הקשבת לי תישאי בתוצאות" אמרתי. היא התרחקה אך הילדים דחפו אותה פנימה. נתתי לה בוקס שהשאיר לה סימן ואז בעטתי זה בבטן והיא התקפלה. "זאת הזהרה אחרונה" סיננתי והבטתי בה במבט מזלזל. יצאתי מהמעגל כשכולם בהלם ולוטשים בי מבטים. חזרתי לחדר וקלרה ישר אחרי.
"וואו" אמרה
"מה וואו? אפשר לחשוב מה כבר קרה…" עניתי
"את הרבצת לילדה הכי מקובלת פה והכי קשוחה שעד עכשיו אף אחד לא העז להתמודד נגדה כי פחדו"
"הדבר היחידי שאולי צריך לפחד ממנו הוא הגודל הלא יאומן של האגו שלה! כאילו באמת! איך לילדה הזאת קיבלה אגו נפוח פי שניים מכול ילד שהכרתי אי פעם?!" קלרה צחקה והלכנו להתארגן וישנו.
באמצע הלילה ראיתי שהסנובית לא שם. מוזר איך עדיין לא גיליתי את השם שלה… היה 1:20 לפנות בוקר. כבר עברת שעת סגירת האורות. אבל היה לי חשק ללכת לגינה. יצאתי החוצה אחרי שלקחתי את האמפי והתקדמתי לגינה. היה שם עץ שהשכיר לי את העץ שבו אני ואחותי היינו יושבות עליו.
~פלשבק~
"אמילי רדי משם!" צעקתי לאחותי הקטנה והוספתי "זה מסוכן! את עלולה ליפול!"
" לא רוצה! הנוף מפה יפה! וחוץ מזה המקום הזה מרגיע אותי" ענתה לי אמילי
"את יודעת שאם אמא תראה אותך ככה היא תשתגע"
"כן.. אבל אני עדיין נשארת!"
"נו, תרדי"
"לא רוצה"
"עכשיו"
"לא ולא"
"אני לא זזה מפה עד את יורדת"
"בואי נעסה עסקה. אם את עולה לפה ואומרת שהנוף לא יפה אז אני יורדת אם לא אז אני נשארת"
"אבל את יודעת שאני אוהבת לטפס על עצים! זו לא חכמה!"
"נו…"
"טוב! בסדר" עליתי על העץ ונדהמתי! באמת היה פה את הנוף הכי יפה מכול עץ אחר שעליתי עליו. ראו משם את כול היער. עיניי נצצו והתיישבתי ליד אמילי. "יש לך מזל הפעם" אמרתי וחייכתי. וגם היא חייכה, ומאז זה הפך להיות המקום שתמיד אהבנו וסיפרנו שם סודות אחת לשנייה. ולחשוב שהיא קטנה ממני רק בשנה."
~סוף פלשבק~
עליתי על העץ והבטתי. הנוף היה שונה אך עדיין מדהים. חייכתי והחלטתי שבפעם הבאה אני אביא את המחברת שלי. אני אוכל לרשום פה את השירים והסיפורים שלי. זה מקום עם השראה!
התחלתי לשיר את השיר SMILE של אבריל לאבין תוך כדי שהוא מתנגן.
"היי, את" שמעתי מישהו קורא לי, אבל שתקתי ליתר ביטחון. הוא עמד מתחת לעץ ואמר "כדאי שתרדי כי את עלולה ליפול" אמר. יכול להיות ששמעתי דאגה בקולו?
"אל תדאג לי. וגם אני אפול אז אני אקום חזרה" עניתי.
"למה הקול הזה מוכר לי…" מלמל אך הצלחתי לשמוע. ואחרי כמה רגעים הוסיף "זו את שסופסוף שמה את אדית במקומה!"
אדית? זו הסנובית? חח לא צפיתי את זה. "נו, ויש לך בעיות עם מה שעשיתי?" אמרתי
"ת'אמת..לא! זה היה מגניב! את הראשונה שהעזה לעמוד מולה! היא תמיד הפחידה את כולם.." ענה
"מה היא עשתה שכולכם פחדתם ממנו?"
" היא סיפרה שהיא באה לכאן כי היא התעסקה עם השוטרים וריססה על הקירות של הבניינים"
"חחח אתה צוחק עלי?! היא עלובה!"
"בהשוואה אלייך כנראה.. ועוד משהו"
"מה?"
"את מתכוונת לרדת או שאני אעלה להוריד אותך?"
"אמממ הייתי שמחה לראות אותך מנסה להוריד אותי אבל בגלל שאני גם ככה צריכה לחזור אני ארד לבד." אמרתי וירדתי מהעץ. כשעמדתי מולו ראיתי שהוא היה גבוהה עם שיער חום כהה ושרירי בטן מפותחים. את צבע העיניים לא ראיתי אבל הוא היה חתיך! ולא. זה לא אומר שהתאהבתי בו.
סגרתי את השירים באמפי והורדתי את האוזניות והתחלתי ללכת כשהוא תפס בידי. סתכלתי עליו "ד"א תדעי שיש לך קול יפה" אמר
"איזה כיף לי! עכשיו אתה מוכן לעזוב לי את היד ולתת לי ללכת?" עניתי
"רק אם תגידי לי את השם שלך." אמר
"זו סחיטה אבל שיהיה. אני רוני." אמרתי
"אני אריק" אמר ולחץ לי את היד שעדיין החזיק. גלגלתי עיניים והלכתי כשהצלחתי לשחרר ממנו את מבטי. חזרתי למיטה ונרדמתי מיד.