רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 19

בפרק הקודם-
"תקשיבי, אני יודע שזה קשה לך. אבל אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר. אני פה" אמר וחייך.
"תודה דניאל, אני באמת לא יודעת מה לעשות אתך ואני מכירה אותך רק מאז היום, או אתמול?" אמרתי וחייכתי.
"קדימה יאלה בואי לאכול, אני רעב" אמר וקמנו אחרי שסידרתי את השיער שלי.

פרק 19-
ירדנו לחדר האוכל ואכלנו באיזה שולחן מדברים על כול מיני דברים. דניאל הצליח לשפר את הרגשתי.
אחרי כמה זמן אני רואה את רון נכנס והחיוך ירד לי מהפנים, קיוויתי שלא ייראה אותי, מה הוא עושה כאן בכלל? עד שאני עוד נשארת פה?
דניאל שם לב לאן אני מסתכלת ושאל אותי "זה רון?" והנהנתי לחיוב.
"תתעלמי ממנו" אמר והנהנתי חיוב שוב פעם.
אחרי כמה שניות הוא קלט אותי במבטו והתחיל להתקדם לעברי.
"אממ תקשיב אני נראה לי הולכת להתקלח. ביי" אמרתי לדניאל ולפני שהספיק להגיב נעלמתי בין כול הילדים והתקדמתי לעבר היציאה בלי שייראו אוי, כמה שאפשר.
בדיוק כשבאתי לצאת שמעתי מישהו צועק "רוני חכי שנייה, תני לי להסביר" בלי להסתובב ידעתי שזה רון. התחלתי לרוץ כמה שיותר מהר, רואה את כול הקירות והחדרים עוברים אחרי, והיו כול מיני תלמידים שנדהמו לראות אותי רצה כמו מישהי בשנה השלישית, אבל זה לא עצר אותי וכנראה שגם את רון לא כי הוא רץ אחרי ממש מהר, הרבה יותר מהר ממני.
לבסוף הוא עצר אותי והרכנתי את ראשי, לא רציתי להביט בעיניו, לא רציתי בכלל לראות אותו, הוא הדבר היחידי שהיה חסר לי. הוא מגעיל ואני שונאת אותו..
"תסתכלי עלי" אמר כועס. לא הבנתי מה עובר עליו. הוא הרים את ראשי בחוזקה והכריח אותי להסתכל עליו כנגד רצוני, ואני הסתכלתי עליו וראיתי את מה שראיתי תמיד רק במקום אהבה אליו הייתה לי שנאה.
"למה את כועסת עלי כ"כ?" שאל והתלמידים התחילו להיאסף פה לראות מה קורה. לא היה לי אכפת מהם.
"אתה באמת שואל את זה? כי אם כן אתה ממש מטומטם?" התעצבנתי והעפתי את ידו מסנטרי והלכתי שני צעדים אחורה והוספתי "אתה מטומטם פסיכותי ואני שונאת אותך ואני מקווה בכול לבי שתמות כי אני לא רוצה לראות אותך יותר עוד בחיים שלי!" התקדמתי לעברו והעפתי לו סטירה חזקה שהשאירה לו אדום ואני חושבת ששמעו אותה בכול הבניין. הסתובבתי ללכת אבל הוא תפס אותי ואני הרגשתי אדומה מהכעס שזרם מבוורידיי.
"תעזוב אותי כבר! מה אתה לא מבין בשלושת המילים שאני חוזרת עליהם כול הזמן: אני, שונאת, אותך! תשחרר אותי ותלך להז***! חתיכת הו** אני מקווה שתמות ואם לא תעזוב עכשיו אני מודיעה לך שאני אתן לך כזאת מכה במקום הרגיש שתסרס אותך!" צעקתי לו והוא עזב אותי ורצתי לחדר שלי.
בפתח הדלת דניאל חיכה לי וחיבקתי אותו. "אני שונאת אותו..למה הוא היה חייב לעשות לי את זה?" שאלתי את דניאל.
"אולי תתני לו הזדמנות להסביר?" שאל
"אני לא רוצה לראות אותו יותר בחיים, בטח שלא לבד" עניתי
"אז רוצה שאני אבוא אתך? אני מבטיח שיהיה בסדר" אמר
"כן זה מה שאמרת בפעם הקודמת ותראה מה קרה"
"אי אפשר להאשים אותי! אני לא מגד עתידות!" התגונן
"וואו זה נשמע ממש מעודד!" אמרתי בסרקסטיות.
נכנסנו לחדרי ודניאל צנח על המיטה ואני על הכיסא.
"את יודעת מה שמעתי?" אמר דניאל
"לא, מה?" עניתי
"שהולכים לשנות את השעות שלנו בפנימייה ככה שנלמד בבוקר ונסיים כמו בתי ספר רגילים. בכול זאת המורים וכולם צריכים לחנך אותנו ככה שלא יחשדו בנו" אמר
"אני לא יודעת, זה בכלל נשמע לי חשוד ואני לא יודעת מה אתך אבל אני הולכת לברר את זה אצל אלכסנדר, לא יזיק לי להוציא עצבים קצת. וגם יש לנו עניין לא פתור לגבי החונך" אמרתי וקמתי.
"חכי לי, אני בא אתך" אמר ויצאנו.

כשהגענו למשרד ישר פתחתי את הדלת.
"אני דורשת להחליף חונך! ומה קרה שפתאום החלטתם לשנות את השעות לימוד?" התפרצתי.
"שלום גם לך רוני, אני רואה שלא קיבלת את הערה שלי" אמר
"פשוט תענה לי על מה ששאלתי" אמרתי מיואשת והתיישבתי ודניאל לידי
"שלום דניאל, מה אתה עושה פה? שמעתי שהעבירו אותך לשנה של רוני, אתם באותה כיתה?-"
"-אלכסנדר! תענה לי כבר או שאני עושה בפנימייה הזאת מהומה כזאת שתצטרך לשים אותנו במגורים של הפנימייה השנייה כי לא יהיה פה מקום אחד שלא ייהרס" קטעתי את אלכסנדר.
"טוב, את לא הולכת לקבל חונך חדש וגם אם היינו מסכימים לא היה אף אחד שהיה מסכים-"
"אני אהיה החונך שלה, אני הרי הייתי אמור להיות שנה שלישית אבל נשארתי כמה פעמים כיתות אבל בגדול אני כבר בתהליכי הסיום…" התפרץ דניאל.
"טוב אני אחשוב על זה וכמו זבאתי להגיד רוני אנחנו עשינו את השינוי הזה כדי שיהיה יותר קל לכולם, גם ככה כשתצטרכו לעבוד או לבלות יותר יעזור שאלו יהיו השעות אז עכשיו כול הפנימייה הולכת לישון ואני ממליץ גם לכם כי מחר הלימודים מתחילים בשמונה וחצי ואחת וחצי."
אני ודניאל יצאנו מהמשרד והתפצלנו לחדרים שלנו, בדרך ראיתי את רון שהסתכל עלי אז הרמתי את ידי והראיתי לו את האצבע השלישית שלי והמשכתי בדרכי, שיתרגל לרעיון שהוא לא אהוב על כולם כמו שהוא חושב שהוא.