רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 18

בפרק הקודם-
"רוני צריכים לדפוק בדלת לפני שנכנסים. את היחידה שלא עושה את זה" אמר אלכסנדר בדיוק שנייה לפני שהדלת נפתחה.
"כן. שמתי לב" אמרתי בגיחוך ואני די בטוחה שאם ערפדים היו יכולים להסמיק אלכסנדר היה מסמיק.
"אלכסנדר, ביקשת אותי?" שמעתי קול, קול יותר מידי מוכר.
"רון?!" שאלתי כמופתעת כשאני מסתובבת ומרגישה איך הלב נחתך ודמעות מאיימות להציף את עיניי.

פרק 18-
בלי לחשוב פעמיים שוט קמתי וברחתי משם עוקפת את רון שנראה מופתע ושבור באחת. ניר ואלכסנדר רצו אחריי לא מבינים מה קרה, בעוד שרון הולך משם לאט.
אני ממשיכה לרוץ ולא מפסיקה, אני רצה לחדר שלי אבל המפתח בתיק שבכיתה, אני יורדת ועולה חזרה כשאני רואה את אלכסנדר ורון עולים ונכנסת לאיזה חדר פתוח בשמן שאני שומעת את רון ואלכסנדר מדלגים על החדר.
נשענתי על הדלת ועברתי למצב ישיבה תוך כדי שאני תופסת את ראשי ועוצרת את הדמעות. 'איך זה יכול להיות?' השאלה הדהדה בראשי ללא הפסקה. ראיתי את המילים האלו מול עיניי ומוחי קדח אחר מציאת תשובה. אבל לא, המוח לא מצא.
עמדתי וישבתי עם אוזן מוצמדת לדלת במשך דקה, אחרי שלא שמעתי כלום יצאתי והתקדמתי במהירות לכיתה אחרי שבדקתי במראה איך אני נראית. כמובן שאני נראיתי נורא אז שמתי את הקפוצ'ון שהיה לי סביב המותניים עלי ואת הכובע ככה שיסתיר לי את העיניים.
הלכתי לכיתה וכשנכנסתי כולם נעצו בי מבטים אבל לא יותר מידי, נראיתי יחסית בסדר. לקחתי את הדברים שלי ושמתי את התיק שלי על הכתפיים בעוד שמעתי אני מותירה את דניאל בכיתה אחרי שלא עניתי לו כשהוא שאל מה קרה לי.
סגרתי אחרי את הדלת ורצתי לכיוון חדרי. פותחת את הדלת ונועלת אחרי מלמעלה ולמטה. הלכתי לכיוון המיטה שלי וצנחתי עליה מעוצבנת עם עיניים אדומות ורטובות מהדמעות שעצרתי שם בקושי.
הסתכלתי על החדר, הוא היה מואר באור מהירח. הלוואי ושום דבר מזה לא היה קורה. אני שונאת את כולם שונאת את עצמי והכי שונאת את רון. היה נדמה שהוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי ועכשיו גיליתי שלא מחקו לו את הזיכרון והוא התנשק עם קלרה ונהנה מזה והתעלם מקיומי.
שמעתי דפיקות בדלת והתעלמתי מהן אולי הם יפסיקו. כמובן שטעיתי הדפיקות נמשכו שלוש דקות ואז שמעתי קול שאומר "רוני תפתחי, זה דניאל"
"לא רוצה. תעזוב אותי לבד" החזרתי לו
"נו, רוני תפתחי" אמר דניאל
"לא רוצה" החזרתי לו.
"אם את לא פותחת אני לא זז מפה. מה קרה?"
"כלום לא קרה!"
"אל תשקרי לי. אני יודע שקרה משהו. תפתחי את הדלת ותספרי לי על זה"
שתקתי. כ"כ רציתי לספר לו, הרגשתי שאני יכולה לבטוח בו, אבל אני מפחדת להגיד לו את זה, אני מכירה אותו מאז.. מאז היו ובקושי אתמול.. איך זה שאנחנו מדברים בפתיחות כאילו אנחנו ידידים שנים? מה גורם לכך?
החלטתי לפתוח לו אחרי ששאלתי אם הוא לבד והוא ענה שכן. אחרי שהוא כנס וסגר אחריו את הדלת הוא התיישב על המיטה שלי ואני בצד השני.
"אז מה קרה? את בסדר?" שאל אותי דניאל.
"מה אתה חושב? אני נראית בסדר?" החזרתי לו
הוא לא ענה, הוא פשוט התקרב אליי וחיבק אותי חיבוק שהייתי צריכה כול כך, הדמעות לא ירדו, אני נהייתי כול כך בכיינית בזמן האחרון כך שהמחשבה הזאת הצליחה לעצור את הדמעות.
הנחתי את ראשי על ברכיו ונשמתי עמוק והתחלית לספר "לפני שהגעתי לכאן הייתי בפנימייה השנייה פה, ואיך שהגעתי לשם הכרתי מישהי נחמדה בשם קלרה. הייתה איתי ועם קלרה בחדש עוד מישהי שקראו לה אדית והיא הייתה מלכת הבי"ס. בהתחלה התעלמתי ממנה ואד היא נגעה לי בחפצים אז הרבצתי לה אחרי זה הביאו לי חונך שקראו לו רון. ואני ורון התאהבנו והיינו ביחד" ואז עצרתי לא יוכלתי יותר, דניאל ליטף את שיערי וחייך אלי כדי שאמשיך " ואחרי כמה זמן הפכו אותי לערפד ולפי מה שסיפרו לי מחקו לו את הזיכרון וראיתי אותו מתנשק עם קלרה ולא כעסתי כי מחקו לו את הזיכרון והיום בשיחה גיליתי שהוא יודע על עולם הערפדים או שהוא ערפד ושמו אותו שוב חונך שלי ואז ברחתי כי לא הבנתי כלום.." סיימתי את דבריי ושתקתי כי הגרון שלי שרף.
שנינו שתקנו, הוא שקוע במחשבות, ואני? אני מנסה לחשוב על כול דבר חוץ מרון. והנה אני חושבת עליו שוב… מה יהיה איתי?
"תקשיבי, אני יודע שזה קשה לך. אבל אני מבטיח לך שהכול יהיה בסדר. אני פה" אמר וחייך.
"תודה דניאל, אני באמת לא יודעת מה לעשות אתך ואני מכירה אותך רק מאז היום, או אתמול?" אמרתי וחייכתי.
"קדימה יאלה בואי לאכול, אני רעב" אמר וקמנו אחרי שסידרתי את המראה שלי.