רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 14

בפרק הקודם-
כשהגעתי למבנה התנגשתי במישהו וכמעט נפלתי אבל אני והשקיות נשארנו בחיים. "תסתכל לאן אתה הולך אדיוט" אמרתי והלכתי משם לפני שהספיק להוציא הגה.
הגעתי לחדר וסידרתי את כול הבגדים שלי בארון והכרחתי את עצמי להירדם כדי שלא אהיה מחר עייפה. זה היה קשה אבל אחרי כמה דקות או יותר נכון שעות נרדמתי.

פרק 14-
קמתי ערב (שלנו לא שלכם) מי היה מאמין שאוכל לישון כ"כ הרבה זמן?! ראיתי ששותפתי לחדר איננה.
איכשהו ידעתי שקוראים לה מורן למרות שהיה בי חלק שאמר שזה בגלל שמעל המיטה שלה היה רשום "החלק של מורנוש המלכה" אני עדיין מתווכחת עם החלק הזה בנוגע לזה..
התקלחתי ולבשתי טי-שרט שחורה חלקה, ג'ינס ארוך קפוצ'ון שקשרתי סביב מותני וכובע מצחייה שאספתי את שערי בתוכו כל שלא ראו ועל הדרך גם משקפיי שמש כהים מהסוג שלא רואים את העיניים שלך דרכם. אני רק מקווה שזה עובד גם על ערפדים! כנראה אני אגלה בהמשך..
יצאתי מהחדר והלכתי לאיפה-שהוא שלא היה לי מושג איפה הוא נמצא. בדרך היו כאלו שנעצו בי מבטים, אחרי הכול לא יוצא לערפדים האלה כול יום לראות מישהי שמכסה את המראה שלה כשבעצם הוא ממש יפה. אבל ממתי אני כלולה בכולם?!
נעצרתי מול דלת לבנה עם עיטורי פרחים. פתחתי אותה ונדהמתי. היה שם גן יפייפה עם עצים גבוהים, דשא ירוק, פרחים מכול מיני סוגים וצבעים, שמיים בצבע הזריחה.
הייתה רוח קרירה ונעימה שציננה את גופי. הסתובבתי בגן ונדהמתי לגלות שהוא ריק ואף אחד לא מצא אותו. אפילו לא מישהו אחד שהיה פה שנתיים.
רוח קרירה נשבה והעבירה בי צמרמורות אז לבשתי את הקפוצ'ון עם הכובע שלו מעל הכובע מצחייה. (זה מגניבבב! ואף אחד לא יכול לחלוק על זה! מוחעחעחעח!) יצאתי משם במחשבה שאני צריכה לחזור לשם, זה מקום שקט ויפה. כנראה המקום הזה לא גרוע עד כדי כך..

חזרתי לחדרי ובדקתי אם תהודת הזהות שלי לפחות נמצאת! תנחשו מה? היא לא!
יצאתי מהחדר לחפש את אלכסנדר ואחרי כמה זמן מצאתי אותו שהוא מדבר עם תלמידים וכמה מורות
"אלכסנד אני נשבעת לך שבסוף אני ארצח אותך!" צעקתי וכולם הסתובבו לכיווני אבל לא היה לי אכפת, נמאס לי כבר מכול החרטה הזאת של 'כאילו לא היית קיימת'. התקדמתי אליו עם מבטים כאילו עוד שנייה יצא לי לייזר מהעיניים."תקשיב לי ותקשיב לי טוב חתיכת אדיוט מזורגג! נמאס לי שאתם עשיתם כאילו מעולם לא הייתי חיה! יש לך מושג כמה זה מעצבן אותי?! אז אני דורשת כאן ועכשיו שתשיב לי את תעודת הזהות שלי וכול מה שהיה שייך לי עוד חצי שעה!" הוספתי בצעקה יותר חזקה והלכתי מרוגזת.
'הוא חתיכת מנ**ק בן ז**ה שמגיע לו למות בעינויים מייסרים' חשבתי לעצמי תוך כדי שאני הולכת לחדרי.
לקחתי תיק וכסף ויצאתי שוב פעם וכולם נעצו בי מבטים הרי אני הראשונה שהיה לה אומץ לצעוק על סגן המנהלת.
המשכתי מתעלמת מהם ויצאתי מהפנימייה הזאת כבר ידעתי מראש לאן אני אלך- לקניון.
לא יודעת למה אני הולכת לשם אולי בגלל שזה הזכר האחרון שנשאר לי מעמית. אני מתגעגעת אליה יותר מכולם, אפילו יותר מלרון. אפשר להגיד שהיינו אחיות בדם ובנשמה. איך היא שכחה אותי? ומה איתה עכשיו?
נכנסתי לקניון וקניתי מצלמה ושתי אלבומי תמונות.
אח"כ הלכתי לאיזה בית קפה וקניתי בייגלה עם סומסום. אכלתי אותו ושמעתי וראיתי בעצמי את מה שגרם לי לקרוס ולמות יותר ממה שאני עכשיו מבפנים. זה היה הדבר האחרון שציפיתי, כנראה מישהו שונא אותי.
"אני אוהבת אותך ואת האחת בשבילי." אמר רון.
"גם אני אותך" ענתה קלרה. והם התנשקו וחייכו אחת לשנייה. ראיתי שהם מאוהבים. רציתי לצעוק לו בפרצוף שהוא אדיוט מ**ר חסר טאקט ועוד מלא קללות גרועות יותר (שלא רשמתי פה כדי שיפרסמו את הסיפור) הרגשתי איך הלב שלי נשבר. מילא שכחו אותי וזה עוד לא בגללם אבל זה?! זה בהחלט מבחירתם ואפילו אם הם שכחו אותי זה לא סיבה שאני צריכה לראות את זה! בטחתי בשניהם וזה מה שקיבלתי?! הם תקעו לי סכין בגב.
דמעות עלו בעיניי ופשוט קמתי וברחתי משם, הם לא שמו לב. רצתי לפנימייה החדשה שלי והלכתי לחדר אימונים. לפחות אני אתעל את הכאב והזעם.
הפעלתי שניים מהרובוטים ולקחתי שתי חרבות. נלחמתי אתם ואל תגידו שזה קל כי הם נלחמו ממש טוב בגלל שהם תוכנתו לזה. היו פה מכות ושם צליפת חרבות, אך ברגע שדמיינתי את הפנים של רון וקלרה שם חיסלתי את הרובוטים המסכנים שנקרעת להם הראש.
רציתי לבעוט או להרביץ למשהו, זה לא סיפק אותי הייתה בי אש של זעם. הלכתי לשק אגרוף והתחלתי להרביץ לו בלי רחמים אחרי כמה מכות הוא נקרע והמילוי שלו יצא. זה לא אמור להיות עמיד בפני מכות של ערפדים מתחילים?!
"שק טיפשי, עולם טיפשי, חיים טפשיים" אמרתי ועשיתי את הדבר שנראה לי הכי הגיוני. לקחתי את אחת הפגיונות שם וכיוונתי אותה אלי.
"שלום עולם, שלום חיים, שלום משפחה קודמת שלי, שלום הדברים שאני הכי אוהבת, ושלום לחברים שכבר שכחו אותי" אמרתי ונעצתי את הפגיון בגופי.