רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 13

בפרק הקודם-
נשכבתי על המיטה וחשבתי 'למה זה קורה דווקא לי?! אני לא רוצה את זה! למה הכול הסתבך איך שהגעתי לפנימייה הזאת, ואיך זה שרועי מזכיר לי משהו על טבעי… אולי הוא באמת משהו על טבעי.. הוא חזק מהיר העור שלו קר, קראתי על זה בסיפורים. הוא בדיוק כמו ערפד! אני מקווה מאוד שזה לא נכון כי-'
-קול ניפוץ קטע את מחשבותיי, ירדתי למטה וראיתי דם במרכז החדר את רון שוכב כשרועי מעליו. לא ידעתי מה לעשות..

פרק 13-
אחרי שני רגעים התעשטתי.
"רון!!!" צעקתי ורצתי אליו. שמתי את ידי מעל ליבו ושמעתי דופק, נאנחתי בהקלה.
הרגשתי שרועי זועם, לא יודעת איך אבל אני די בטוחה שגם החפצים הדוממים מרגישים בזה. הרמתי את מבטי לעברו וראיתי את עינוי שנראו זועמות ופגועות יחד. אבל אני די בטוחה שבעיקר זועמות! כן, בעיקר זועמות, ממש ממש ממש ממש ממש ממש זועמות.
הוא התקרב אלי ופתאום אנשים נכנסו ושלוש תפסו אותו ושלוש התקרבו אלי ואז הכול החשיך והתעלפתי.

כשהתעוררתי פקחתי את עיניי וראיתי שאני בסוג של חדר אחות, לבשתי את אותם בגדים. הזזתי את הידיים והגוף שלי לראות שלא נגרם לי נזק וזה היה מוזר כי הרגשתי חזקה יותר במקום מה שהייתי אמורה להרגיש- חלשה.
הדלת נפתחה ונכנס איש מבוגר ונאה.
"שלום רוני. ברוכה הבאה." אמר.
"אני מכירה אותך? איפה אני?" שאלתי.
"אני רואה שאת מאלו שנגשות ישר לעניין" ענה
"אני רואה שאתה לא עונה לשאלות שלי" אמרתי
"טוב אני אענה, את לא מכירה אותי וברוכה הבאה לפנימייה לעבריינים צעירים"
"יש לי הרגשה שאתה משקר. אני לא בפנימייה הזאת, אני מכירה אותה והחדר הזה בהחלט לא כלול בה"
"את בפנימייה, אך עכשיו עבר לחלק השני שלה. לחלק של הערפדים"
"בחלק של הער..הער..ערפדים? זה אומר שאני ערפד?" שאלתי בהלם.
"לא..לא בדיוק." אמר
"מה זאת אומרת?"
"הגוף שלך צריך לקבל את השינוי"
"איזה שינוי?"
"השינוי שיהפוך אותך לערפדה סופית."
ואיך זה שערפדים לא מוצצים את הדם ל'אנושיים בפנימייה?"
"כי בהתחלה את לא מרגישה משיכה לדם זה קורה מאוחר יותר ועד אז את לומדת לשלוט בעצמך ואם לא את מקלבת 'חונך'" כמה חונכים אני מסוגלת לקבל?! עברה פחות מחצי שנה!
"בקשר לשאר תביני הכול בהמשך. בינתיים בואי אני אכיר לך את המקום. דרך אגב שמי הוא אלכסנדר" אמר ויצאנו משם והוא התחיל להכיר לי את המקום.

אחרי שהכיר לי את המקום הוא הוביל אותי לבניין שבו אני אתגורר, כשנכנסנו כולם נעצו בי מבטים, התעלמתי מהם, אחרי הכול אולי הגוף משתנה אך בין עם אני הופכת לערפד ובין אם לא אתנהג כמו רוני הרגילה רק קשוחה יותר.
כול זה קרה רק כי אני מתחברת לאנשים יותר מידי בקלות. תמיד ידעתי שאסור לי, רק מזל רע אני מביאה להם ולעצמי גם על הדרך-
-"רוני את מקשיבה לי?" שאל אלכסנדר.
"כן,כן. חדר האוכל נפתח בשעות מסוימות ואם מפספסים את הארוכות שם אפשר לאכול משהו במועדון שנמצא בקומה קרקע. כלומר בקומה הזאתי." עניתי.
"יופי.. עכשיו בואי אני אראה לך את חדרך. הדברים שלך נמצאים שם חוץ מבגדים. את תקני בגדים חדשים בכסף שנביא לך"
"למה אני לא יכולה להיות עם הבגדים הישנים?"
"בגלל שככה החלטנו" ענה ולפני שהספקתי לענות לו הוא פתח את דלת החדר שלי ונדהמתי בגודלו, אך לא הראיתי זאת. אני מקווה.
אלכסנדר נתן לי את המפתחות לחדר מערכת שעות וקוד ללוקר והמס' שלו. בכול זאת זו פנימייה רק עם מקצועות שונים ומוזרים יותר.

סגרתי את הדלת של החדר וראיתי שהחצי שלי בחדר ריק חוץ מכמה דברים שהיו שלי כמו ספרים הלפטופ שלי והשרשרת מאמי. לא זכרתי שהורדתי אותה אבל שיהיה…
פתאום הוצפתי רגשות של געגועים, הכול כול כך הסתבך בזמן האחרון, אפילו אני מבולבלת משום מקום התאהבתי, מצאתי חברים חדשים, רועי חזר, שנאתי את אימי, רבתי עם אחי, גיליתי שקיימים ערפדים, אני עכשיו נמצאת בפנימייה לערפדים שבעצם היא חלק מהפנימייה לעבריינים צעירים, אני אתחיל ללמוד על 'להיות ערפד' ואפילו אין לי מושג מה קורה עם רון.
נשכבתי על המיתה שלי, ראיתי שבחצי השני של החדר יש כול מיני פוסטרים, יש ספרים, מחשב נייח, משהו שונה מאצלי. הפוסטרים הזכירו לי לבדוק עם הציור של עמית פה, עמדתי וחיפשתי והפכתי את כול החדר אבל לא מצאתי. ישבתי על המיטה בבום וכברתי את פניי בידי, שום זכר למה שהיה פעם.
~פלשבאק~
לפני 11 שנים שהייתי בת 5.
"אמאאא רוני הרביצה לי" גלית אחותי צעקה ובכתה.
"רוני! לא יפה! לכי לחדרך לעונש!"צעקה עלי אמא.
"אבל לא עשיתי כלום! היא משקרת!" עניתי.
"רוני עכשיו!" צעקה עלי אימי והלכתי לחדר.
הסתכלתי דרך חריץ בדלת וראיתי אנשים יפהפיים שנכנסו לבית ולקחו את אחותי ואמרו לאימי שלא תזכור כלום מאחותי. הם לא ידעו שאני שם צופה בהם.
הם הלכו ובכיתי ושאלתי את אימי איפה אחותי ואימי חייכה ואמרה לי שאין לי אחות רק את אמיר. שאלתי את אמיר אם הוא זוכרת מגלית משהו והוא אמר שלא וכנראה זאת אחת מחברותיי הדמיוניות.
~סוף פלאשבאק~
ככול שחשבתי על זה יותר זה הציק לי יותר והרגיש לי שאני מפספסת משהו עד שקלטתי מה, זה בדיוק מה שקרה לי! כולם ישכחו ממני אחרי הכול הם עקבו אחרי כמה שנים, אימי ואחי לא יזכרו אותי, לא עמית קלרה ג'ייק אריק בן ליאור ולא..לא רון.
רציתי למות באותו רגע, כול מה שהכרתי איננו, כול החברים, המשפחה, החיים שלי, כלום. מה הטעם בלחיות? ועוד חיי נצח. אני מקווה שהגוף שלי לא יקבל את השינוי. אני רוצה למות! עדיף למות מאשר להיות רוצחת שותה דם או אפילו להיות סתם מישהי בלי עבר! אני שונאת את עצמי! למה הכול חייב לקרות לי?! לא רציתי אף פעם משהו מיוחד.

הדלת נפתחה ונכנסה ממנה מישהי יפה, בערך בגילי כמו כולם ובטח גם היא מתחילה להיות ערפד. שאלתי אותה אפילו בלי להכיר אותה "את בחרת בלהיות ערפד?"
"כן" אמרה לי וחייכה. אל חייכתי חזרה רק הפניתי את פרצופי לרצפה. איך אפשר לבחור בזה? להיות רוצחת? שותת דם? לשכוח מהעבר מכול מה שהכרת.
היא לא אמרה כלום ולא שמתי לה מה היא עושה. אחרי כמה זמן נרדמתי.

התעוררתי כששמעתי את שמי
"רוני? רוני! תתעוררי זה זמן ארוחת הערב!" צעקה לי שתופתי לחדר.
"שיקפצו לי אני לא רעבה" עניתי והיא הלכה.
הייתי ממורמרת ומדוכאת. לפחות לא לומדים בשבוע הראשון שלך בהיותך 'ערפד מתחיל'.
פתחתי את המחשב שלי ונכנסתי לפייס. לא הייתי מופתעת לראות שהוא לא קיים.
הכול נעלם צריך להתחיל הכול מההתחלה, לעשות הוכל מההתחלה.
נמאס לי! אני לא מוכנה יותר! כולם יכולים לקפוץ לי! נמאס לי להכיר חברות וידידים, זה לא כיף שכול פעם כשאתה מכיר מישהו הוא נפגע ואחרי כמה זמן נעלם מחייך. מעכשיו אני לא מתחברת עם אף אחד ולא מדברת עם אף אחד.

נרדמתי שוב וכשקמתי היה 8 בבוקר והשמש זרחה, כולם ישנו כי בוקר אצלנו זה כשחשוך ולילה אצלנו זה כשמואר. פתחתי את הארון וראיתי מעטפה עם כסף ששם היה רשום שזה הכסף שלי לקנות בגדים ומה שאני רוצה.
לבשתי ג'ינס משופשף, טי שרט כחורה, סווצ'ר שחור סגור, משקפיי שמש ושמתי את הכובע על ראשי. לא הייתי מעוניינת שיראו איך השיער או עיניי נראות.

הייתה יציאה וכניסה אחת לשתי הפנימייות כך שנאלצתי לראות את החברים -סליחה, החברים לשעבר שלי בדרך. לא האמנתי למראה עיניי, כנראה שבאמת זה כאילו לא הייתי קיימת. המראה הזה הכאיב לי מאוד. אריק והחבורה שלו הציקו לאחרים והפכו להיות חלק מהחבורה של הבריונים שהרביצו להם.
קלרה איכשהו הנהיגה את החבורה של אדית והייתה מגעילה לכולם וצחקה עליהם.
אבל מה שהכי כאב לי זה היה לראות את רון מתנשק עם מישהי בלונדית עם עיניים כחולות אפורות, היה ברור שהיא יותר יפה ממני.
המשכתי ללכת וכשהגעתי לשער אחרי שהשומר פתח לי אותו לקחתי מונית ונסעתי לקניון. קניתי חולצות עם כיתובים עליהם כמו 'המוות לפעמים הפתרון הכי טוב' ו-'מה טוב בעולם שסובלים בו?' ו-'המשאלה שלי היא להיעלם' קניתי גם כמה חולצות בטן חמודות שהיה רשום עליהם 'אני סקסית' ו-'כשאני אחייך אליך סוף העולם יגיע' ועוד כמה חלקות עם כיתובים באנגלית.
קניתי מלא ג'ינסים משופשפים בכול מיני אורכים וכמה תיקים וכשבאתי ללכת ראיתי שתי חולצות בדיוק כמו שהיו לי בבית. אחת שממש אהבתי היה רשום עליה באנגלית 'אני אומרת לכם שאני עייפה אבל בעצם אני עצובה' והשנייה שעמית אמרה שממש מתאימה לי היה רשום עלי 'תתעסקו איתי ותראו את הכוכבים בשמיים מקרוב' קניתי את שניהם ומזל שראיתי אותם כי אלו היו האחרונות שנשארו.

כשהגעתי למבנה התנגשתי במישהו וכמעט נפלתי אבל אני והשקיות נשארנו בחיים. "תסתכל לאן אתה הולך אדיוט" אמרתי והלכתי משם לפני שהספיק להוציא הגה.
הגעתי לחדר וסידרתי את כול הבגדים שלי בארון והכרחתי את עצמי להירדם כדי שלא אהיה מחר עייפה. זה היה קשה אבל אחרי כמה דקות או יותר נכון שעות נרדמתי.