רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 11

~הייי! קודם כול רדו לרציתי להוסיף כי רציתי להוסיף משהו… קריאה מהנה! ♥~

בפרק הקודם-
התנתקנו והסתכלתי בעניו, הופנטתי. הן היו כול כך עמוקות וכחולות עש שטבעתי בתוכן.
הפעם אני זאת שנישקה אותו והוא זה שנענע לי, כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא הצמיד אותי אליו תוך כדי שידיו כרוכות סביב מותניי.
"אני רואה שהחלפת אותי כבר" שמעתי קול. את הקול של רועי.

פרק 11-
התנתקתי ורון.
"מה אתה עושה פה ואיך נכנסת?" אמרתי.
"אני פה כי זה גם החדר שלי והייתי פה כול הזמן ופשוט לא שמתם לב" אמר.
"אז כנראה שאנחנו מפריעים לך לעשות את מה שעשית עד עכשיו. בוא נלך רון" אמרתי.
באנו לצאת אך רועי חסם את הדלת וחייך.
"את לא חושבת שאתן לך להתחמק ממני שוב. נכון?הפעם זה ילך איך שאני רוצה." אמר.
רון נעמד לפני אך רועי היה יותר חזר. כאילו היה לו כוח על טבעי. הוא הרביץ לרון והפיל אותו על הרצפה.
"רון!" צעקתי ורציתי להתכופף לראות מה איתו אבל רועי לא נתן לי והחזיק לי את הידיים מאחורי הגב. ירדו לי דמעות. באמת אהבתי אותו.
"תעזוב אותי" צעקתי וניסיתי להשתחרר מאחיזתו, אך הוא לא נתן לי והוציא מהכיס שלו מטפחת. הוא שם לי אותה על פי והכול נהפך להיות מטושטש.

אחרי כמה זמן קמתי, לא ידעתי כמה זמן עבר אבל מצאתי את עצמי בחדר עם מיטה גדולה ארון ושידה. הכרתי את החדר הזה, זה היה החדר שרועי הביא לי בדירתו. ישר נלחצתי וניסיתי לפתוח את הדלת שהייתה נעולה. נשכבתי ממורמרת על המיטה ונזפתי בעצמי. ידעתי פשוט ידעתי שזה יקרה!
'כול הכבוד גאון! הכול באשמתך!' אמר הקול הראשון מהפיצול אישיות שלי בראשי.
'לא נכון! זאת לא אשמתי!' ענה הקול השני.
'כן זאת כן אשמך! ידעת שזה יקרה ובכול זאת עשית את זה!'
'היי! את אני גם את אשמה בזה לא פחות ממני'
'פה את טועה! את אשמה וזהו! בגללך כולם נפגעו ובמיוחד רון!' אמר הקול הראשון.
'אז זאת לא הייתה אשמתי! ואת עדיין אשמה!' אמר הקול השני.
'שתכם תשתקו! כולנו אשמים בזה! שוש!' צעקתי על הקולות והן השתתקו.
אחרי כמה זמן נרדמתי שוב.

התעוררתי כשהרגשתי מישהו מלטף את פני. פתחתי את עיניי וראיתי את-מי אם לא-רועי. התרחקתי ממנו אינסטינקית ונפלתי מהמיטה. קמתי והתחלתי ללכת לאחור כשהוא קם לעברי.
"אני השתנתי רוני. אני כבר לא מי שהייתי פעם. אני טוב יותר" אמר.
"אתה לא. עובדה שחטפת אותי. תן לי ללכת" אמרתי וקולי רעד קצת בסוף.
"אני לא יכול. אני אוהב אותך ולא מסוגל בלעדייך. את שלי"אמר.
"אני לא שלך. אני לא אוהבת אותך" אמרתי.
"פה את טועה. אל תשכחי שאנחנו מאורסים עוד מאז שנולדנו."
"אני לא מתחתנת עם מישהו שאני לא אוהבת. ואני גם די בטוחה שלא השתנית מאז."
"אני השתנתי. את לא נתת לי להתקרב אלייך ולהסביר לך את זה"
"בטוח אז זו הסיבה עכשיו שאתה חטפת אותי?!" שאלתי מושכת זמן. הוא הגיע ועצר מולי במרחק של מטרים ספורים. הוא הביט לי בעיניים ואני לו.
"אני חטפתי אותך כי אני לא יכול בלעדייך עוד! לא חשוב איפה הייתי לא הפסקתי לחשוב עלייך! אז נמאס לי! ניסיתי להיות נחמד אלייך וזה לא עזר! אל תבחני אותי כי גם לסבלנות שלי יש גבול ואני לא תמיד נחמד!" קרא בעצבנות.
"תן לי ללכת. אני לא רוצה להיות אתך. יש מלא בנות שרודפות אחריך! אז למה דווקא אותי?! מה אתה רוצה ממני?! מה עשיתי לך?!"
"אני רוצה אותך כי את הבת הכי יפה ונחמדה שפגשתי ואבי החליט שהוא רוצה שאת תהיי אשתי ואני מסכים איתו. אני רוצה שתשלטי איתי. הכוח שלך יותר חזר משל כולם, את מושלמת." הוא מטורף.
"אני לא אשתך! אני לא אוהבת אותך! ואני לא יודעת מה אתה רוצה ממני! ובמה לשלוט?! להזכירך אנחנו פה במדינה חופשית! אין פה עניין של מלך או מלכה וברור שאין דבר כזה כוחות! אתה משוגע! אני רוצה שתעזוב אותי!" צעקתי עליו והתרגזתי. אך נהייתי מבוהלת בין רגע כשהוא איכשהו הצמיד אותי לקיר כשידיו משני צידי כדי שלא אוכל לברוח.
"אמרתי לך שגם לסבלנות שלי יש גבול." אמר ונישק אותי חזק, בכוח. ואני לא יכולתי להתנגד. דמעות ירדו על לחיי ולא חשוב כמה ניסיתי לא הצלחתי להעיף אותו ממני.
כשהוא התנתק ממני הוא לא נראה מאושר, לא מסופק, לא כמו שחשב שיהיה כי אני לא נעניתי לו. למרות החלק שבי עדיין אהב אותו והוא היה חתיך מושלם-אני לא מכחישה את זה- אבל אני לא אוהבת אותו, אני אוהבת את רון.
הוא נראה כועס ופשוט עזב במהירות מוזרה מהחדר ואך לא נעל אותי בתוכו. יצאתי אחרי שהייתי בטוחה שהוא הלך וגיליתי שכול היציאות היו סגורות וגם המרפסות בשלוש קומות ראשונות (יש ארבע). הייתי כלואה פה, הוא כלא אותי. הסתובבתי בבית שלו כדי לשחרר את הגוף. כשחזרתי לחדר ופתחתי את הארון ראיתי בגדים נורמאלים אבל פיג'מות קצרות ודי חושפניות. ישר עזבתי את הפיג'מות והחלטתי לישון עם טרניג וטי שרט.
נכנסתי להתקלח ומילאתי אמבטיה ושקעתי לתוכה. זה הרגיע אותי.
הדבר היחיד שאני רוצה הוא שהכול יחזור להיות כמו שהיה פעם, לפני שהגעתי לפנימייה, לפני הכול. אם אני לא הייתי פוגשת אותם אף אחד לא היה נפגע, הכול בגללי.
אחרי שהתלבשתי בפיג'מה המאולתרת שלי נשכבתי במיטה והלכתי לישון.

~כעבור חמישה ימים~
עברו חמישה ימים ואני עדיין תקועה כאן. בטח מחפשים אותי או משהו….
המטבח כול פעם איכשהו מלא באוכל כשאני קמה. לבשתי ג'ינס וטי שרט ירוקה ונעליי נייק לבנות.
הייתי בדרך לחדר שלי כשפתאום יש לי הרגשה שאני צריכה לפנות ימינה.
לא היה לי מה לעשות הולכתי ימינה, ואז ישר עד שהגעתי לדלת ופתחתי אותה ואז עוד דלת שהובילה למרתף ושם עוד דלת. כשפתחתי אותה לא האמנתי למראה עיניי. רון היה קשור שם מדמם.
"רון" צעקתי והתקדמתי לעברו. הוא נראה נורא.
"רוני?" שאל.
"כן. מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"הוא אמר שאם לא תהיי שלו לא תהיי לאף אחד והוא אמר שכול יום יתעלל בי ואמות בייסורים." ענה."
"חכה שנייה אני אשחרר אותך" אמרתי והתרתי את הקשרים. הוא התמוטט עלי ותפסתי אותו.
הוא נשען עליי ויחד הלכנו לחדר שינה שלי.
אמרתי לו להתקלח והבאתי לו בגדים של רועי מהחדר ליד. באופן מוזר הם היו באותם מידות. אחרי שהוא התלבש חוץ מחולצה טיפלתי לו בפצעים מהמכות וההצלפות שהוא קיבל. למזלי למדתי את זה כבר מהקטטות. אז אפשר להגיד שאני סוג של יודעת כבר לעשות כמעט הכול שקשור לרפואה.

אחרי שסיימתי לטפל בפצעיו הוא שם חולצה ושכנעתי אותו לישון.
הוא נרדם כשאני מחזיקה לו את היד. אחרי כמה זמן נשכבתי לידו ונרדמתי כששנינו עדיין מחזיקים בידו של השני.

קמתי כשהרגשתי ליטופים. אני לא מבינה למה תמיד מעירים אותי כך. בהתחלה פחדתי לפתוח את עיניי ואולי לגלות שזה רועי ולא באמת קרה מה שקרה עם רון. אך כשפתחתי את עיניי חייכתי כי זה היה רון.
התיישבתי במיטה וחיבקתי אותו. התגעגעתי אליו ופחדתי במשך כול הימים האלו שמשהו קרה לו. הוא ליטף את גבי ואמר לי שהכול יהיה בסדר.
התקלחתי והחלפתי בגדים וירדנו למטה לאכול. זה היה כול כך נחמד שהיה איתי פה מישהו, בעיקר שזה רון. הכנו פנקייקים ואח"כ ראינו סרטים בטלוויזיה. שמתי את ראשי על ברכיו וצפיתי בסרט כשהוא מלטף את פני. באותו רגע רק חשבתי שזה רגיל, שכחתי מכול מה שקרה. אך רק לרגע אחד.

התעוררתי וראיתי שגם רון נרדם. חייכתי הוא היה ממש חמוד ככה, הוא נראה רגוע.
הערתי אותו ואמרתי לו שיבוא לחדר כדי לישון. נרדמתי שהוא חיבק אותי ושם את ראשו על ראשי ואני תפסתי בידיו שחיבקו אותי. באותו רגע הייתי מאושרת למרות שזכרתי איפה אנחנו נמצאים.