רוני והפנימייה לעבריינים צעירים- פרק 10

בפרק הקודם-
הרגשתי שמישהו מחבק אותי. זה היה רון. הנחתי את ראשי על כתפו, ושאפתי את ריחו. ידעתי שאני אתגעגע אליו, אל הריח, אל כול דבר בו.
הוא הרים עם ידו את ראשי והביט בעיניי ואני בעיניו. הן היו עמוקות, כאילו אני צופה בים.
בלי ששמתי לה התקרבנו אחד לשני והתנשקנו. ידיי נחרכו סביב עורפו וידיו חיבקו אותי ממותני וצמידו אותי אליו. הרגשתי חמימות משונה בתוכי, כאילו זה הדבר הנכון, שככה זה אמור להיות.
התנתקנו אחרי כמה זמן כששנינו מחייכים.
"עכשיו לא רק שאני על בטוח לא אשכח אותך אלא גם את הנשיקה הזאת אני לא אשכח. ואני מקווה שנמשיך להיפגש" אני רציתי להיפגש, אבל פחדתי. הוא עלול לסבול בגללי. אבל זה לא יקרה, לא כול עוד אני פה.
"גם אני רוצה. ואני לא רואה סיבה שזה לא יהיה כך" אמרתי וראיתי ניצוץ שמח בעיניו.

פרק 10-
שמתי את הפאה והמשקפיים בדרך חזרה. קפצתי מעל הגדר והגעתי חמש דקות לפני הצלצול.
"רונייי! יא ילדה משוגעת!! את יודעת איך דאגתי לך??? איפה לעזאזל הלכת?!" צעקה עמית איך שראתה אותי.
"שוש! את רוצה שיגלו אותי?!?!? אני אסביר לך הכול כשנהיה לבד" אמרתי.
"פסדר. וכדאי שתשימי את אלו כי את לומדת איתי עכשיו היסטוריה והמורה לא מרשה משקפיי שמש או כובעים" אמרה ונתנה לי קופסה שבתוכה יש עדשות מגע.
"אוףףף! לעזאזל עם הבית ספר המחורבן הזה!" התלוננתי.
"תזכרי שפה את חייבת להיות ההפך מאת עצמך!" אמרה עמית ואני התחלתי להתקדם לעבר השירותים. נכנסתי ושמתי את עדשות מגע, שלו היו עדשות בצבע שחור ממש כהה כך שלא יכלו לראות את הצבע הטבעי של עיניי. יצאתי מהשירותים והתקדמתי לעבר עמית.
"תגידי מה בדיוק אמרת כדי לחפות עלי?" שאלתי.
"רציתי להגיד שיש לך קלקול קיבה אז נתקעת בשירותים אבל ידעתי שאח"כ את בכבודך ובעצמך תהרגי אותי אז אמרתי לך שהמנהלת קראה לך" ענתה.
"תודה" אמרתי והיה צלצול.
נכנסתי לכיתה באיחור עם עמית
"נו,נו,נו גברת עמית אני רואה שאת שוב מאחרת. זה אומר ריתוק" אמרה המורה.
"המורה, זאת אשמתי בטעות נפלתי והספרים התפזרו לי אז עמית עזרה לי ובגלל זה היא איחרה לשיעור שלך " אמרתי.
"בסדר. הפעם יש לך מזל עמית. אבל שלא תאחרי שוב פעם עמית. וזה קולל אותך גברת…"
"רוני. המורה" אמרתי עם חיוך.
"בסדר. שבו." אמרה המורה והתיישבנו יחד בשולחן פנוי. המורה לימדה והקשבתי לה חלקית אך מחשבותיי נדדו לרון. זה הצחיק אותי שאני בקושי מכירה אותו ואנחנו כבר מאוהבים, זה אף פעם לא קרה לי, לא אהבה כזאת שכול שנייה שעוברת אני אוהבת אותו יותר, ושהוא מצליח להשכיח ממני את כול הצרות שלי, כול הבעיות ופשוט גורם להן להתחפף. כול פעם שאני רואה אותו חמימות עוטפת אותי ולבי דופק מהר יותר.
הצלצול קטע את מחשבותיי.
"רוני איזה מקצוע יש לך עכשיו?" שאלה אותי עמית.
"אמממ ספורט. לך?" עניתי לה.
"גם! איזה כיף שאנחנו שוב ביחד!" צהלה עמית.
הלכנו לשיעור ספורט והחלפנו לבגדי בפורט. מכנסון ספורט קצר שחור וחזיית ספורט שחורה. שמתי מעל חולצה ירוקה.
שיעורי ספורט היו בנים ובנות בנפרד אבל השבוע מכיוון שהמורה של הבנים היה חולה אז הוא לקח חופשה והם לומדים איתנו. הבנות השוויצו במראה שלהם והיו בנים עם ובלי חולצה (למה יש לי דז'וו?!) היינו בשיעור בחוץ ופתאום צלצל לי הפאלפון. המורה נתנה לי לענות.
"הלו?" אמרתי.
"רוני. זאת קלרה! אריק בן ליאור וג'ייק עכשיו בבית חולים. את חייבת לבוא!" אמרה קלרה. למרות שידעתי שאסור לי הם היו חברים שלי וחברים לא נוטשים בעט צרה. הלכתי למורה והיא נתנה לי אישור ללכת כשעמית מלווה אותי. היא שונאת ספורט למרות שהיא טובה בזה.
הגענו לבית חולים ושאלתי את המזכירה איפה הם. עליתי מהר עם עמית לחדר 153 (יש כזה מס' חדר בכלל?!?! טוב מאיפה אני יודעת?! בכול מקרה) ראיתי אותם ערים והפציעות שלהם לא היו ממש גרועות. "אמרתי לכם שאתם צריכים אותי" אמרתי כשהם לא שמו לב אלי. קלרה ישר קפצה עלי וחיבקה אותי. בגלל שהם לא יכלו לקום אז נגשתי אליהם ונתתי לכול אחד מהם חיבוק.
הכרתי להם את עמית וראיתי שג'ייק מסתכל עליה והיא גם עליו. אולהלה!
"רוני לפני שנדבר את מוכנה להסביר לי מה קרה למראה שלך!?" התפרצה קלרה. צחקתי והורדתי את הפאה.
"אלו סה"כ פאה ועדשות מגע. אני שמה את העדשות מגע כי תמיד רציתי עיניים שחורות ואת הפאה כי.. כי סתאם בא לי! תמיד אמרתי שאני מוזרה. והגעתי למסקנה שפאה זה דבר לא נוח בכלל ומאוד מגרד!" אמרתי והם צחקו. הם האמינו לי אחרי הכול מי יותר מוזרה ממני?! (חוץ מהסופרת כמובן! שגם הרבה דברים ניסתה בעצמה כמו לשים פאה וזה באמת ממש מגרד ולא נוח!) הם סיפרו לי שהבריונים שוב הרביצו להם וקלרה אמרה לי שהבריונים מרביצים גם לאחרים ושאדית מעצבנת אותה.
"קודם כול מחר בהפסקה הראשונה אני אגיע בכבודי ובעצמי לבית ספר ואכסח לבריונים את הצורה. שנית קלרה את לא תתני לאדית להגיד לך מה לעשות. שלישית אל תשכחו שאנחנו חבורה למרות שאני כבר לא בפנימייה. ברור?! אני מצפה ממכם להיות יחד עם קלרה ועוד מישהי אחת בפנימייה ששמתי לב אליה קוראים לה אפשרת. תתמכו בה. ברור?" אמרתי.
"ברור" ענו ועמית צחקה.
"ממש כמו פנימייה צבאית כשאת המפקדת" אמרה עמית.
"טוב חברה אני צריכה ללכת לישון כי אחרי הכול מי אם לא אני תישן הרבה ומחר אתם תהיו בפנימייה. נכון?" אמרתי.
"כן. אנחנו משתחררים מפה עוד מעט." אמר ג'ייק.
אני ועמית הלכנו לבית שלה. כריסטיאן כבר היה שם ויצא מהבי"ס בתירוץ שהוא לא מרגיש טוב. דיברנו קצת והגעתי למסקנה שכבר על היום הראשון שלי בבית ספר החדש אני יוצאת מוקדם ומאחרת והכול.. חחח כנראה הרגלים לא משתנים!

~למחרת~
"היי, עמית אל תשכחי להגיד למורים שאני חולה והקאתי ובגלל זה אני לא אגיע יומיים לבי"ס! טוב?" אמרתי לה כשהיא וכריסטיאן יצאו.
"כן המפקדת!" צחקה עמית וצחקתי איתה. הייתה לי שעה וחצי חופשית. בינתיים התארגנתי ושמחתי שאני לא צריכה לשים את הפאה המעצבנת והעדשות העוד יותר מעצבנות!
לבשתי טרניג שחור וחולצה ירוקה שמבליטה את הצבע של העיניים שלי.
אחרי שעה ורבע ירדתי והגעתי לפנימייה בדיוק בצלצול. השומר הכניס אותי כי הכיר אותי והודעתי לו שאחרי שאגמור לעשות את מה שאני צריכה אז אני יוצאת. הוא הנהן ואמר בסדר.
היה קריר בחוץ וכולם היו בחדר אוכל. איך שנכנסתי המבטים של כולם ננעצו ביו ואפשר להגיד שכולם חוץ מאדית והחבורה שלה והבריונים שכיסחו לקבוצה שלי את הצורה חייכו.
נכנסתי וחייכתי לאלו שחייכו אלי, מיד התחילו להתלחש כולם על זה שאני נמצאת פה, קלרה אריק בן ג'ייק וליאור באו והלכו איתי לכיוונם של הבריונים. כולם פינו לנו את הדרך והבריונים קמו והלכו מולנו. עמדנו במצב שאני בראש הקבוצה שלי והבריון הראשי בראש הקבוצה שלו. עמדנו פנים מול פנים והיה שקט מסביב.
"אני חושבת שלא הבנת נכון. אתה לא תרביץ ותציק לאף אחד. אחרת יהיה לך עסק איתי. ואתה בטח ניחשת כבר. אתה הצקת לחברים שלי והכול השתנה פה, אז עכשיו כעונש אתה תחטוף על זה שחברים שלי נאלצו ללכת לבית חולים בגללך ושילדים נזהרו כשבעצם אנחנו פה במדינה חופשית" אמרתי ונתתי לו אגרוף. הוא נפל וירד לו דם, חברים שלו באו להתנפל עלי אבל החבורה שלי חוץ מקלרה הצטרפה וכולם עודדו אותנו. בסוף כיסחנו אותם.
אח"כ הסתכלתי לכיוון אדית והתקדמת לעברה "את. אדית, למרות שהייתי נחמדה אתך והזהרתי אותך הרבה פעמים לא הקשבת לי. אבל בגלל שלא הרבצת לה אז אני לא ארביץ לך. אבל אני אגיד לך מה כן, את לא תציקי לאף אחד יותר, לא תרדי עליו, לא תאיימי, ובמיוחד לא תדרשי ממנו. אחרת בין אם הרבצת או לא את תחטפי. אז אני מציעה לך לחשוב פעמיים לפני שתעשי משהו. וכמו שראית גם אם אני לא כאן אני מסוגלת להיכנס ולצאת כרצוני אז תזהרי." אמרתי והפניתי אליה את גבי.
כולם היו בהלם. בדיוק כמו בפעם הראשונה.
"עכשיו, כמו שאתם יודעים אני לא נשארת כאן. אבל בגלל שנמאס לי מכול עניין השליטה והבריונות אני מציעה את קלרה למלכת השכבה כי אני יודעת שקלרה מעולם לא תפגע באף אחד כי היא חברה אמתית. מי שחושב כמוני שירים יד. מי שרוצה להציע מישהו שחושב שהוא יהיה תלך או מלכה השכבה יותר טובים מוזמן" אמרתי וכולם הצביעו לקלרה.
"עכשיו אני בעד אריק למלך השכבה! מי איתי?" הוספתי וכולם הצביעו שוב. ידעתי שעכשיו הכול יסתדר. כולם צחקו וחיבקו אותי ואמרו לי שהם התגעגעו. ופתאום משום מקום ראיתי את רון מסמן לי לצאת החוצה לחדר שלו, הוא חייך. אמרתי לחברים שלי שאני יוצאת קצת ושבינתיים ישבו ויאכלו. הם הסכימו ויצאתי החוצה.
איך שהגעתי לחדר שלו וסגרתי את הדלת ונעלתי אותה הוא נישק אותי נשיקת מלאת תשוקה, נעניתי לו ונישקתי אותו חזרה. לבי פעם בחוזקה ותהיתי אם הוא שומע אותו.
התנתקנו והסתכלתי בעניו, הופנטתי. הן היו כול כך עמוקות וכחולות עש שטבעתי בתוכן.
הפעם אני זאת שנישקה אותו והוא זה שנענע לי, כרכתי את ידיי סביב צווארו והוא הצמיד אותי אליו תוך כדי שידיו כרוכות סביב מותניי.
"אני רואה שהחלפת אותי כבר" שמעתי קול. את הקול של רועי.