רוח רפאים: פרק שני

אני מלצרית, אבל למה עוד אתם יכולים לצפות מנערה כמוני?
עצם העובדה שיש לי עבודה, זה כבר טוב, משום שעם ניסיון כמו שלי, הייתם מצפים שאני אהיה ברחוב, חיה מנדבה לנדבה.
אך לא, יש לי דירת גג קטנה ונחמדה, ואני אפילו לא חולקת אותה עם איש, אבל אני חושבת שזה בעיקר בגלל שהבוס שלי מרחם עליי.
הוא תמיד נותן לי את השולחנות הטובים יותר, את אלו שנותנים טיפים גדולים יותר, את אלו שלא מתייחסים אליי כעל חתיכת בשר שאפשר לעשות בה ככול העולה על רוחם.
אל תגלו לאיש, אבל הוא עושה את זה רק בגלל שאני מזכירה לו מישהי שמתה, יודעים איך אני יודעת את זה? בגלל שמישהי מתה גילתה לי זאת.
"בוקר טוב, יקירתי." הוא מחכה לי ליד הדלת, כמו כלבלב אבוד קלות, פעם שנאתי את זה, אבל עכשיו, זה מנחם אותי, הוא גורם לי להרגיש חשובה, בעוד כל השאר פשוט גורמים לי להרגיש שאני לא שווה את האוויר שאני נושמת.
הם לא גורמים לי להרגיש כך בגלל שאני מוזרה או פריקית, למרות שאני מוזרה ופריקית ושאם הם היו יודעים עד כמה, הם כנראה היו בורחים בפחד על נפשם הכול-כך מסכנה, אבל לא, הם גורמים לי להרגיש כך, רק בגלל שאני לא הם, אני לא מיוחסת, ואין לי אפילו את המותרה הפשוטה שבמחשבה שאולי אני לא מיוחסת אבל יש לי משפחה שאוהבת אותי.
אני והמשפחה שלי, ובכן מעולם לא הסתדרנו, הייתי בת יחידה להורים ששכלו ילד הרבה לפני שנולדתי, והם שנאו אותי על כך שאני לא הוא, עצם העובדה שאני נשמתי והוא לא, עצבנה אותם, הם תמיד שאלו למה אני לא יכולה להיות יותר כמוהו, ויום אחד עניתי להם, אמרתי להם שלא כל-כך מתאים לי להיות מתה, אלוהים, הם הקימו כזאת מהומה על המשפט הכול-כך קטן הזה. אני מניחה שמיותר לציין שעוד באותו היום ארזתי את חפציי ועפתי משם, נכון?
אם יש סיבה שבגללה אני אוהבת את ניו-יורק, זה משום שאף אחד לא נולד פה, כולם פשוט מגיעים לפה בשלב זה או אחר, אף אחד לא שואל אם את מניו-יורק, כולם יודעים שהסיכויים לכך כמעט אפסיים.
"שלום." אני עונה לו בחיוך, ואני יכולה להרגיש את הדמעות עומדות בעיניו, חיוכי גרם לו עצב רב כל-כך אבל בו זמנית, אני יודעת שהוא לא היה יכול לסבול אם הוא היה נעלם.
הייתי רוצה להגיד לכם שהוא פשוט מדמיין שאין שום דמיון ביני לבין הנערה המתה שלו, אבל זה יהיה שקר, יש לנו את אותן עיניים ענקיות, אפורות כסערה, אותו חיוך, שבור מעט, כאילו בעולם ניסה לשבור אותנו, אך רק הצליח לעקם אותנו, היינו בגובה דומה, מעט מעל הממוצע, והיה לנו אותו גוון של שיער, חום-שוקולד, מתוק ויפה.
זה לא מוזר שהיינו דומות, האמת שזה די נפוץ.
לעיתים קרובות, לאחר מישהו מת, העולם מנסה לפצות על כך, והוא יוצר מישהו הדומה לו, באופי או מבראה, לפעמים בשניהם, לפעמים, לוקח שנים לעולם לפצות על המוות, הוא יכול לחכות נצח לפני שהוא ייצר עוד אדם כמוהו, אני מקווה שהוא לא יחכה הרבה לפני שהוא ייצר עוד אחת כמוני, בעיקר משום שרוחות הרפאים לא יוכלו לסבול זמן רב בלי קשר אל העולם האנושי, מישהו שרואה ומקשיב, מישהו שפשוט שם אבל הוא לא רוח רפאים.
לא הייתי היחידה שרואה ושומעת רוחות רפאים, כך גילו לי הרוחות, אך אני אישית מעולם לא ראיתי אף אחד כמוני, טוב, עד שפגשתי אותו.