רוח רפאים: פרק ראשון

הרוחות אהבו את הפלאפריות, אני מניחה שבעיקר מתוך סקרנות, הן תמיד הלכו אחרי הפלאפרית הראשונה שראו.
העישון, השתייה, הבגדים, הכול היה כל-כך חדש להן, בעיקר משום שרובן היו רגילות לראות נשים בבגדים ארוכים, עם שיער ארוך וממושמעות.
אך הפלאפריות, ובכן, הן היו שונות. הייתי רוצה שלהגיד כי גם אני הייתי פלאפרית, אך מלבד אורך החצאיות לא ממש תפסתי את האופנה הזו.
חצאיותיי היו מעט נפוחות יותר מאלו של הפלאפריות, והחלק העליון של השמלות היה צמוד יותר, בעיקר משום ששמלות הפלאפריות לא עשו שום צדק עם גזרתי.
טוב, זה, והעובדה שרוח רפאים אחת גרמה לי להתמכר לשמלות כאלה, היא הייתה, ובכן, אפשר להגיד, שהיא הייתה מין מורדת קטנה כזו, בעיקר משום שהיא אהבה את תשומת הלב, היא ממש הייתה מכורה אליה.
"יקירתי." זימר קול מאחורי, לפני שהבנתי מה קרה, הייתי נתונה בחיבוק הדוב של אוונג'לין באפלו, הידוע גם בכינויה, איווי. בפעם הראשונה שבה ראיתי את איווי, הייתי בטוחה שהיא רוח רפאים, הייתה לה מין הילה כזאת, משהו שהיקשה להאמין שהיא אנושית, אך עם הזמן הבנתי שאם היא לא אנושית, אז הדבר היחיד שהיא יכולה להיות זה שדון, דבר שהרוחות ממשיכות לטעון שפעם היה קיים, זאת אומרת עד שבני האנוש הגיעו והכחידו אותם. היא הייתה יצור בלונדיני, קטן שאוהב ירוק, והעובדה שהיא אירית למחצה לא עוזרת לה במיוחד. "את לא תאמיני מה קרה אתמול!" היא אומרת, קולנית כמו תמיד, בעודה מנסה להחזיק את הסיגריה שלה, שלא תיפול.
"הם שלחו איתנו אתמול מטף." היא אמרה, ואני לא יכולתי שלא לצחוק על מזלו של המסכן, משום שכפי שאני מכירה את איווי, הוא לא הצליח לעצור לא אותה ולא את הנער, ברגע שהיא מחליטה משהו, היא תעשה אותו, וזה לא משנה שיש לה קהל.
"אל תצחקי, זה לא מצחיק!" היא אומרת, אך החיוך על פניה מראה כי גם היא רוצה לצחוק. "ברור, תצחקי, על הנערה המסכנה." היא אומרת, והחיוך כבר לא על פניה. "אני מתערבת איתך, שמעולם לא שלחו איתך מטף." היא אומרת בכעס.
"כנראה משום שמעולם לא יצאתי עם נער." אני אומרת, ואז מבינה שאני משקרת.
"טוב, עם אחד שהוריו ידעו על קיומי." אני אומרת, וצוחקת קלות, אני מניחה שאני פשוט לא יודעת לבחור אותם, או שיותר נכון להגיד שהם לא יודעים לבחור אותי. איווי, תמיד ידעה למצוא את הרציניים בניהם, ואני, ובכן אני יכולתי למצוא רק את אלו שכל תפקידם הוא לכייף, או את אלו עם רגל אחת בקבר, תלוי כמה טוב היה היום שלי.
"הייתי שמחה להישאר ולפטפט איתך, אבל לצערי הרב, אני צריכה לרוץ לעבודה." אני צועקת, גבי כבר מופנה אליה, ואני מנסה להגיע לתחנה לפני שאני אאחר. איווי הייתה די מגניבה, אבל היא הייתה איטית לפעמים או שאולי אני פשוט הייתי קצת מהירה מידי עבודה, ולכן לא הופתעתי לגלות שהיא עדיין עומדת במקום שבו השארתי אותה, מבולבלת מעט מכך שהיא נשארה לבד.