רובוט מספר 22- חלק ו' ואחרון!!

"ג'ון, ג'ון, קום! מספר עשרים ושתים כאן! הוא נפל למזרקה! לא אמרת שיבדקו אותו? הוא פשוט הלך כאן בלילה ונפל לשם! מי השגיח עליו?!!"
ג'ון זינק מהמיטה בבהלה. הוא קלט מה קרה ורץ החוצה. בכניסה לבניין הוא ראה את דניס ואדי מתאמצים להוציא גוש ברזל ענקי מהמזרקה. ג'ון רץ להביט בו. עיניו המתכתיות של רובוט מספר עשרים ושתיים היו סגורות, והוא לא הראה שום יכולת לפעול.
"מה קרה? איך הוא הגיע לשם?" ג'ון היה מבוהל ושטוף צער "תקראו למישהו שיכול לתקן אותו!"
"אי אפשר" אמר ג'פרי "הדגם הזה עדין ומשוכלל מאוד.הוא יכול להלחם בכל דבר, חוץ ממים. אחרי מגע של יותר מדקהאיתם, הוא לא יפעל יותר"
ג'ון כרע ליד הרובוט ונגע בגוף המתכת.הוא הרגיש כאילו איבד אדם יקר שוב. הדבר היחיד שגרם לו לחזור לחיים אחרי אמונה שהם לא שווים דבר, כבר לא היה.
"אבל איך הוא עשה את זה? איך הוא נכנס למזרקה הזאת? הוא לא ראה שיש שם מים?"
"הוא..הוא ראה". ג'ון שמע את עצמו אומר. "הוא..הוא התאבד. לא היתה לו סיבה"
"אתה רציני? מתי שמעת כאלה שטויות?"
"הי..יש פה פתק! היה לו פתק בפנים! כתוב פה…ל..ג'ון! ג'ון! בוא תקרא את זה, זה קצת נרטב.."
ג'ון לקח מידו של דניס את הפתק שנפל מתוך הרובוט. הוא היה כתוב בכתב יד עגול ומסודר שלא היה מוכר לו. זה לא היה כתב ידה של ויקה, לא של אדוארד, וודאי שלא של המנהל שלו מהמפעל הקודם..מוזר..מי היה יכול להכניס כזה מכתב לגוף של הרובוט?
הוא יישר את הפתק והתחיל לקרוא.

ג'ון היקר.
אתה בטח לא יודע מי אני ומדוע השארתי עבורך פתק בגוף של רובוט. אני מניח שבזמן שאתה קורא את המכתב, רובוט מספר עשרים ושתיים כבר לא קיים. ידעתי שהוא לא יצליח לשרוד הרבה, דווקא בגלל שהוא חכם כל כך.
עכשיו אסביר לך הכול.
אני יודע על כל מה שעברת בחיים. אני יודע שכל חייך לא ידעת איך ליצור קשר עם החברה, וזה כאב לך ולא הצלחת מעולם לפתור את זה. הורי דיברו עליך כעל אדם שלחייו מעולם לא יהיה פיתרון, הם חשבו שתמיד תהיה כזה. אבל אני הייתי ילד מרדן, ובמיוחד בזה, לא האמנתי להם. ידעתי שאיש מעולם לא עזר לך ולא כיוון אותך. שתמיד דחו אותך ולא רצו להתקרב אליך, כי אפילו איך להתחיל בקשר לא ידעת. הבנתי שאדם כזה לא יכול להבין איך לחיות רק משום שמעולם לא למד. והבנתי עוד דבר.
שאני מקנא בך.
קינאתי על כל מה שהיה בך ולא היה בי. גם אותי רבים לא אהבו, אבל לא משום שלא ידעתי איך להתחבר, אלא משום שלא רציתי להתחבר. הרגשתי שאני יותר חכם ועשיר מכולם, וכשהבנתי עד כמה זה הזיק לי, לקח לי זמן רב להצליח לחיות כפי שרציתי ולתקן הכול. אבל אתה לא היית גאוותן. היית ישר, חכם ופשוט, והאנשים הנכונים, שחונכו תמיד לקבל כל אדם ולאהוב את הצדדים הטובים שבו, באמת הצליחו לאהוב אותך. לא תמיד זה הספיק, אני יודע. תמיד הרגשת שאתה שווה פחות. כולנו הרגשנו שאתה חושב ככה, אבל לא באמת ידענו מה יגרום לך להיות רגיל. לצערי, לרובנו גם לא היה אכפת.
לפני אחת עשרה שנים, כשרבנו בפעם הראשונה, זו היתה התקופה הגרועה ביותר שלי. עדיין לא הצלחתי לשקם את עצמי מהשנים שהייתי מתנשא, וקינאתי בכל העולם. באותו זמן התווספה לקנאה באישיותך קנאה אחרת. ויקה בחרה בך. כעסתי. לא הבנתי למה הבחורה שמכולן הכי רציתי בוחרת את השלומיאל חסר הביטחון הזה. רציתי אותה. רציתי כל הזמן. כשתפסת אותי מצותת לשיחה שלכם גירשת אותי, ובצדק, אבל זה רק הצית באופן סופי את כל הכעס שצברתי מהקנאה כלפיך. תפסתי את הבן של אחד האנשים מהעיר, שעליו ידעתי שרב איתך אחרי שזלזל בך מעט בגלל המחסור ביכולותיך החברתיות, ולא יכולת לדבר איתו יותר. ידעתי שעם כל הכעס עליך הוא לא יסכים לשקר סתם, לכן סיפרתי לו שלקחת את ויקה ממני בשקרים ובמילים יפות, ועכשיו אתה רוצה לעזוב אותה אפילו בלי להגיד, ואני צריך להזהיר אותה בלי שיחשדו. הוא האמין לסיפור ומסר לויקה את מה שאמרתי לו למסור- שג'ון כבר לא אוהב אותה ולא רוצה לחזור, כי הוא חושב שהיא לא מכבדת אותו והוא אינו מוצא בה דבר יותר. ידעתי שאתה גאה מאוד, לא אוהב לדבר על הריבים שהיו לך עם כל אחד, לכן ויקה לא ידעה שאותו בחור כלל אינו בקשר איתך.היא לא רצתה לשמוע ממך, ואני, שהייתי שם כדי לעודד ולנחם, זכיתי בה.
היינו יחד, ואהבתי אותה בכל ליבי, אבל למרות שסירבה לדבר איתך, היא עדיין היתה רחוקה מכל דבר אחר. לפעמים היתה אומרת לי שכל הסיפור נשמע לה רע, שהיא לא מבינה למה לא רצית אותה יותר. היא ריחמה עליך, הצטערה שלא הצלחת להסתדר עם אף אחד. אבל אני אמרתי לה שלא תחפש אותך, שאתה באמת לא רוצה חברה של אנשים ולא מסוגל להתרגל אליה, ושכך יהיה לשניכם יותר קל.
אני יודע שזה לא יהפוך אותי לטוב יותר, אבל אני רוצה לומר שבאמת התייסרתי בגלל מה שעשיתי. לפעמים הייתי חושב שאולי כדאי להחזיר הכול. אבל היתי מדחיק כל רגש של אשמה רק כדי להמשיך בחיים שמצאתי לעצמי. ויקה היתה עבורי סוג של ריפוי, כמו שהיא היתה עבורך.
במשך השנים החלו להגיע אלי שמועות בדבר הצלחתך בלימודים מצד אחד, ועל איבוד העבודה מצד שני. סיפרו עליך שלא הצלחת להסתדר עם המנהל ופוטרת. כעבור שנה סיפרו שאחרי שמצאת עבודה נוספת, גילית פרשת שחיתות במפעל ומסרת את המעורבים בה למשטרה, אבל מאז לא התקדמת בשום דבר ומצאת את עצמך במפעל להכשרת רובוטים חבלנים ללא אפשרות קידום. אדם מהמפעל שאליו עברת שאיתו יצא לי לאחרונה לדבר עקב עיסוקי בתחום דומה, סיפר לי שאתה אדם מוזר, לפעמים נוקשה ואדיש ולפעמים מנסה למשוך תשומת לב כמו ילד. הוא אמר שאם ישמע על אדם מהמפעל שפגע בעצמו, הוא יבין לבד מי זה יהיה.
באותו הרגע הבנתי עד כמה אני רשע. הבנתי שכל מה שקרה לך קרה בגללי. בגללי איבדת את זו שבטחה בך וגרמה לך להרגיש טוב, ואולי יכולה ללמד אותך איך להיות אדם חברותי, בגללי הפכת לאדם נוקשה כל כך ואיבדת תקווה בחיים. ידעתי שאם לא הייתי לוקח ממך את ויקה ומונע ממנה להפגש איתך, הכול בחייך היה נראה אחרת.
התחרטתי על הכול, רציתי להחזיר את המצב למה שהיה . למרות חברותנו הצמודה,ויקה מעולם לא הסכימה להינשא לי. ידעתי שעמוק בפנים אתה עדיין חשוב לה. סיפרתי לה את כל הסיפור, למרות הקושי העצום שבדבר, אמרתי לה שאני מתחרט ומרגיש כאב רב עליך וכעס רב על עצמי. גם היא כעסה עלי מאוד, בקושי הסכימה לדבר איתי. היא פקדה עלי לגלות לה עכשיו ומיד היכן אתה נמצא כדי לפגוש אותך ולעזור לך. אבל אני ידעתי שהמצב מורכב יותר. ידעתי שאיבדת את מעט הביטחון העצמי שהיה לך, ושאם ויקה תגיע אליך לא תרגיש ראוי לחברתה ולא תראה סיבה לחיות איתה, ותפסיד אותה שוב. ידעתי עד כמה אתה שונא את עצמך. הבנתי שגם אם היא תהיה שם כדי לתמוך בך,לא תיתן לעצמך להאמין שהכול בסדר.
כבר כתבתי שאני עוסק בתחום דומה לשלך, ותחום הנדסת הרובוטים ריתק אותי תמיד. יצרתי רובוט חכם בהרבה מהדגם המקורי, תכנתתי אותו כך שיידע שלאדם יש משמעות, שיש לו ערכים ודברים בהם הוא מאמין, ואנשים אותם הוא יכול לאהוב. כיוונתי אותו כך שילמד אותך את כל זה, ויסביר לך איך להבין בני אדם ולאהוב אותם, ולאחר מכן גם לקבל אהבה מהם,ואיך לחיות כפי שרצית. הוא היה צריך ללמד אותך להאמין בחיים, ובעצמך לאחר מכן. אבל אחרי הכול- הוא היה צריך להשאיר את השינוי לך.
ידעתי שאם הרובוט יודע את כל זה, הוא יבין שלחייו כרובוט אין משמעות ובמוקדם או במאוחר יתאבד .אל תצטער עליו, הוא עשה את מה שהיה צריך לעשות, וחבל שהיה חי כרובוט שמבין מהי אכזבה ולא יכול לחיות אחרת.
עכשיו, כשאתה מאמין בעצמך ומבין שאתה ראוי לחיים והם פשוטים לך יותר, אני שמח להודיע שויקה תגיע אליך בקרוב, וגם אדוארד, שלא שכח אותך וסיפר לויקה הכול כשמצאתי אותו. שיערתי שהתהליך לא יקרה מיד, לכן אמרתי להם שיבואו כחודש וחצי לאחר החדרת הרובוט למפעל. אני מזמין את חבריך המוכשרים לעבוד במפעל חדש שהקמתי לאחרונה,ואותך להכנס כשותף ויזם, אם תסכים לסלוח לי ולבוא, משום שאנשים כמוך לא רק המדינה, אלא כל העולם צריך. אני מקווה שכולכם תהיו מאושרים יחד, ושמח שהצלחתי להחזיר לפחות מעט ממה שלקחתי.
תזכור תמיד שלכל אחד קשה, ולחלקנו אולי יותר, אבל חברנו הרובוט צדק. כל אדם עושה דבר שאיש פרט אליו לא יעשה, ולכל אחד יש משהו לחיות למענו.
מאחל לך רק טוב.
בוב גריי.