רובוט מספר 22 – חלק א'

המשלוח החדש עמד להגיע כל רגע. ג'ון בהה בכוס הקפה שלו, ותהה בפעם החמישית לאותו יום, מדוע הוא כאן, ולא במשרדי המהנדסים הבכירים,מדוע המדינה נקלעה למצב שהיא נזקקת למה שעמד להגיע במשלוח, מדוע הפוליטיקה של היום כל כך מושחתת, ומדוע, בשם אלוקים, לקפה שלו שוב יש טעם של חלב מקולקל?
הוא הביט בשעונו. מוזר. כבר לפני עשר דקות הם היו אמורים להגיע. מנהל המפעל,מר סמית, שנא שהעובדים התרשלו. "ביטחון המדינה קודם לכל" היה נואם בפניהם ומטיח את אגרופו בחזה, שלמרבה הפלא גילה עמידות יוצאת דופן.
ג'ון הביט שוב בכביש וראה את המשאית האפורה המוכרת מתקרבת למפעל. הוא חבש את כובעו ויצא כדי לעזור להם להעביר את הארגזים פנימה. הפעם היו שם כחמישים ארגזים. כל ארגז הכיל הצלת חיים אפשרית של רחוב אחד.
"למה איחרתם?" ג'ון פנה בדאגה לג'פרי, הנהג, שהיה עסוק בהעלמת הראיות לזיעה המרובה שהצטברה עליו. "מספר עשרים ושתיים עשה בעיות" התנשף ג'פרי."כבר ראיתי כמה מוזרים בחיים שלי, אבל אחד כמוהו לא ראיתי. כלומר, לכל הרוחות, ערימת הברגים המזורגגת הזאת, מי הוא חושב שהוא בכלל?! תכניס אותם, תכניס"
ג'ון הביט בחשדנות בארגז מספר עשרים ושתיים. היו עליו כמה קרעים וחבל הידק את דפנותיו קרוב זו לזו. "הי, זה לא כזה גרוע. לפחות יהיה איזה אקשן הפעם. זוכר את המשלוח שהביא לנו מקדחות במקום רובוטים? אני לא חושב שאפשר להציל מישהו עם מקדחה, זאת אומרת, מה תעשה עם זה? תרקוד?" ג'פרי הביט בו במבט אטום והתרחק.
בדיחה גרועה. כמו כל פעם.
כעבור רבע שעה נכנסו ג'ון וג'פרי לאולם גדול ואפור, אליו הובאו כל הארגזים, ובהבעת עליונות הורו לעובדים הזוטרים לפתוח אותם אחד אחד.
תוך חמש דקות בערך, כל חמישים החבילות ניצבו זו ליד זו. או ליתר דיוק, זה ליד זה. בעצם, אף אחד לא ניסה לקבוע את מינם. כל עוד נוצרת בשביל להתפוצץ, למי זה משנה מי אתה בדיוק?
ג'ון וג'פרי הביטו במה שעמד מול עיניהם. חמישים רובוטים משוכללים מדגם המכונה "חבלן בכיר שלושים וארבע". היה עליהם להכשיר את חמישים המכונות, ולהכניס לתוכן תוכנה מיוחדת, כך שברגע שיוודע למשטרה על פצצה בבסיס צבאי, שריפה, ניסיון לחבלה או קריסה של בניין, הרובוטים יהיו שם כדי למנוע זאת.
"תזכיר לי, במה מתחילים"? שאל ג'פרי "מכניסים להם את ערכות ההצלה" השיב ג'ון ופסע לכיוון ארון האחסון המיוחד שעמד בחדר. העובדים הזוטרים שנשארו בחדר לשם כך פתחו אותו והוציאו חמישים ערכות שהיה צריך להרכיב על הרובוטים ולהכשירם לשימוש בה. כל ערכה הכילה חבל, מטפה כיבוי קטן, אקדח עם חומר משתק במקום כדורים, צבת ותחבושות. העובדים פתחו את צד ימין של כל רובוט, הכניסו לתא המיועד לכך את החפצים והחלו לכוון את הגלגלים והנוסחאות במוח הרובוט כך שיידע להשתמש בכל אלו. זה היה לא פשוט, ולקח זמן רב. כעבור חצי שעה, הושלמה הכשרתם של עשרים רובוטים בלבד, למרות שנעשתה על ידי כשלושים עובדים ובהכוונתם של ג'פרי וג'ון. הרובוט העשרים ואחד הושלם, ואחד העובדים, דניס, פנה לכיוון רובוט עשרים ושתיים. לפני שג'ון הספיק להחליט אם להגיד לו "תיזהר" או "אל תיגע בזה", דניס עף שני מטרים אחורה.
"מה קורה כאן"? ג'פרי רץ לכיוון הרובוט וניסה לתפוס אותו. כעבור שתי שניות גם הוא היה על הרצפה. למרות שהעיף בצורה בלתי נתפסת שני גברתנים והיה יכול פשוט להתגלגל החוצה, רובוט מספר עשרים ושתיים עמד במקומו ולא הראה שום כוונה לזוז אם לא יגעו בו.
"עזוב אותו בינתיים, נחזור אליו אחרון" אמר ג'ון ופנה לטפל ברובוט הבא. כעבור כשעה וחצי הושלמה הכשרת הרובוטים הנותרים. ג'ון, ג'פרי ושלושים העובדים הקיפו את רובוט מספר עשרים ושתיים.
"מה נעשה"? שאל דניס "בכוח לא נתגבר עליו"
"אפשר לנסות לכבות אותו ולכוון אותו כבוי" הציע אחד העובדים "לא יעבוד" גנח ג'פרי "כדי לעבד מוח של רובוט הוא צריך להיות בפעולה. וחוץ מזה, אני רוצה לראות אותך נוגע בו" "אז אין מה לעשות" קבל ג'ון "נקפוץ עליו ונפתח אותו כולנו יחד, אין דרך אחרת. רובוט כזה עולה כסף ואפילו להשמיד אותו יהיה מסובך. חבל שיפסידו נכס כזה רק כי יש לו קצת כוח בידיים"
כל העובדים קפצו על הרובוט וניסו להחזיק אותו ולפתוח את התא המיועד לערכת ההצלה, אבל תוך עשר שניות כולם היו על הרצפה בתנוחות שאם לא היו כואבות במיוחד, היו מצחיקות מאוד.
אדי, צעיר העובדים, הרים את אפו מהרצפה, יישר את גבו שהתעקם בצורת גשר, וצעק "זה לא יעבוד, השטות הזאת. תמסרו אותו להשמדה, אני לא מתעסק בזה" .הוא פתח את דלת האולם בזעם ויצא. כל העובדים, כל אחד בפנים מלאי מבוכה, עזבו אף הם את החדר. יום העבודה תם, ולא היה להם מה לעשות עם המכונה שמסרבת למלא את תפקידה כפי שאף מכונה לא סירבה מעולם. ג'פרי מצא תירוץ כלשהו בקשר לבנו שהתעכב ולא הגיע הביתה, והלך. ג'ון נשאר לבד מול הרובוט, ששוב לא זז כאילו מעולם לא העיף על הרצפה שלושים ושניים אנשים בוגרים.
הוא פנה להכין לעצמו קפה לפני שייכנס לדירתו הקטנה, הצמודה לחדר הרובוטים, לשנת לילה ארוכה כדי לפצות על מה שחטף. מחר, החליט, ידבר עם מנהל הייצור. אולי הוא יבין מה קרה פה. הוא ניגש לפינת החדר, מזג לעצמו קפה שחור, ופנה להכנס לחדר הקטן והאפלולי ששימש לו בית, כשפתאום הציף אותו פרץ חזק של עצב. הנה הוא, גבר בן שלושים ואחת, עם מוח מפותח יותר ממרבית המוחות בכל המחוז, תקוע במפעל לרובוטים שהעבודה בו קשה, לא מכניסה ואפילו לא מעניינת, עם חדר פצפון בתור בית, בלי משפחה או מישהו שיקשיב לו, ועכשיו גם עם רובוט פגום ומטופש בתור חברה!
הוא לא הבין מה גרם לו להטיח את כוסו ברצפה ולהתחיל לדבר לרובוט .
"רק שתדע לך שאתה בר מזל, מכונה מטופשת שכמוך" הוא הטיח בו " תראה אותך- ייצרו אותך במיוחד, עבדו בשבילך כל כך קשה, התאמצו ימים שלמים כדי שתהיה יותר משוכלל, ויום אחד יקראו לך לרחוב, תקפוץ לאש כדי להציל ילדה, תזרוק אותה בחבל החוצה ותתפוצץ בשריפה, כולם ישמחו שהיא ניצלה ואתה תעשה משהו בחייך העלובים ותמות בלי לשים לב, כי בשביל זה אתה כאן. ואתה, חתיכת קפיץ סרבן, אפילו לזה אתה לא מסכים! מה היית מעדיף, להתקע ככה, כמוני? עדיף הרבה יותר להציל מישהו ולמות במקומו.." הוא התיישב וכבש את ראשו בידיו, אבל כעבור כמה שניות הוא שמע קול מתכתי ומקפיא דם.
"רובוט לא עושה זאת"
ג'ון הרים את ראשו בבהלה וראה את רובוט עשרים ושתיים, שדיבר אליו. פיו נע כאילו הוא אדם שעבר תאונת דרכים, וקולו היה כלל לא נעים לאוזן.
ג'ון היה המום,ולראשונה מזה זמן רב,מפוחד. הוא ניגש באיטיות לרובוט. "אתה…אתה מדבר"? הרובוט שתק.
"אני לא מבין אותך" ג'ון השיב אחרי דקה של הלם "מה זאת אומרת,רובוט לא עושה זאת?..נו טוב..בטח דמיינתי..אני צריך לישון"
הוא פנה להכנס לחדרו, אבל הקול מקפיא הדם חזר על עצמו שוב "רובוט לא עושה זאת"
ג'ון הסתובב במקומו.
"אוקי" הוא פלט באיטיות "לא דמיינתי"
הוא הסתובב סביב הרובוט, ולבסוף החליט לענות לו. "אתה תעשה מה שאומרים לך כי בשביל זה אתה פה. אני לא יודע איזו תקלה גרמה לך להיות חכם יותר מכל ערימת ברגים אחרת, אבל אם לא תמלא את התפקיד שלך, שבשבילו אני סובל פה כל יום בלי לדעת אפילו למה ובשביל מי, ישלחו אותך להשמדה, ואם תתנגד, ישמידו אותך פשוט כאן, אפילו בלי לגעת בך"
הרובוט בהה בו. לא היה בעיניו כל מבע אנושי "מוטב כך".
ג'ון כבר היה על סף התעלפות, אבל במחשבה שניה החליט שכלום כבר לא יפתיע אותו ושהוא מוכרח לדעת מה קורה כאן. הוא משך כיסא והתיישב ליד הרובוט.
"זה מה שאתה מעדיף? פשוט למות? לא לעשות כלום?"
"כן"
"למה"? הרובוט שתק. ג'ון החליט שהרובוט כבר לא ידבר יותר ופנה לקום, אבל אז הרובוט פנה אליו.
"לרובוט אין סיבה".
"סיבה?" ג'ון הפך במוחו בניסיון להבין מתי לאחרונה הומצא רובוט פילוסוף "כי אתה צריך להציל מישהו, זו הסיבה. כלומר, אני מניח. אתה יודע, נראה לי שבגלל זה כולנו כאן, כדי לעשות משהו, ושימחאו לנו כפיים בשביל הנימוס..בכל אופן, כדי שאף אחד לא ימות צריך להציל אותו, וזהו"
הרובוט ענה לו שוב.
"לרובוט אין סיבה".
"מה זאת אומרת אין לך סיבה?" ג'ון הרגיש משועשע מפוחד וכועס באותו רגע " תגיד לי, אתה בכלל צריך לדעת מה הסיבה? יש לנו מדינה, חיים בה אנשים, וכשהם מתים זה לא כיף אז עוזרים להם לא למות עד שהם מתים מעצמם, ואחרי כמה זמן אתה בעצמך מת ומספרים כמה חיית בשביל המדינה ובשביל האנשים ואחרי יומיים מישהו אחר עושה את העבודה במקומך ואתה כבר לא חשוב. זו הסיבה. אתה הולך להציל אנשים כדי שהם יחיו יותר וגמרנו. אתה צריך יותר מזה, גלגל שיניים חלוד?"
"כן". הרובוט השיב
"למה?" ג'ון היה על סף בכי. מה קורה פה לעזאזל?!. "יודע מה, אפילו לי אין סיבה. אני לא יודע מה הסיבה. איך אני אוכל להגיד לך דבר שבאמת אין..?"
הקול המתכתי חזר על עצמו.
"לאדם יש סיבה".
"יש לי?" ג'ון צחק צחוק מריר "יפה שעדכנת אותי, תודה לך אדוני הפסיכולוג. עכשיו תן לי ללכת לישון, ותתפוצץ לך בשביל משהו בלי להפריע לי". הוא פנה לקום ובאמת ללכת, אבל הוא שמע את זה שוב.
"לאדם יש סיבה".
הוא רצה להתעלם, ללכת, לברוח, לצעוק עליו שישתוק ושהוא רק רובוט,ומה הוא מבין,אבל משהו גרם לו להתיישב ולדבר אליו.
"אין לי סיבה לשום דבר". הוא לחש.
" אדם הוא אדם" השיב הרובוט "לאדם יש סיבה".
"למה?" הוא לא הבין "אין לי שום דבר למות בשבילו. כל האנשים שניצלים בזכות המפעל הזה…איך הם קשורים אלי בכלל? אף אחד לא באמת יודע מי אני, לאף אחד לא באמת אכפת ממני, אני חי בשביל כלום וכשאמות מישהו יעשה את מה שאני עשיתי באותה הצורה. אני אדם, אבל זה לא נותן לי כלום בחיים. אין לי באמת סיבה למשהו"
"כל אדם הוא אדם אחר" השיב הרובוט. "אדם הוא לא אותו דבר. לאדם יש סיבה"
"מה זאת אומרת, אחר?"
"אדם חי. אדם מרגיש. אדם משנה. אדם מת. אדם הוא בשביל לעשות. רובוט הוא בשביל להיות רובוט."
"אני משנה?" ג'ון התקשה להבין "תראה, החיים זה לא כמו שאתה חושב. אתה חושב שלכולם יש מה לעשות כאן? שכולם חשובים? אתה טועה. כל האמונה הזאת שכולם שווים, הכול שטויות. תמיד יש את מי שמוביל, את מי שמשנה, את מי שמצליח. את מי שגאים בו ואוהבים אותו. ויש את מי שתמיד אומרים לו שגם הוא חשוב,ושלמרות שהוא לא באמת מעניין, ולא באמת יש לו תפקיד בחיים, בסוף הוא יגיע למשהו ויהיה אדם גדול. יש את השווים, ויש את מי שמנסה להשיג הכול עם שכל ומבין שאם אתה לא חשוב למישהו, גם השכל הזה לא יהיה חשוב לאף אחד. מי שאוהבים אותו ושמים לב אליו, מי שעושה הכול טוב ומצליח,הוא זה ששווה, האחרים לא. אין הבדל בין שנינו. גם אני חי בשביל כלום"
הרובוט נראה כמעבד את מה ששמע. קולו לא השתנה, אבל ג'ון, ששיווע לכך, שמע בו משהו אנושי.
"רובוט לא חי. רובוט פועל לבד. לרובוט אין מדינה. לרובוט אין אנשים. פותחים רובוט. שולחים רובוט למות. רובוט מת בשביל שום דבר. לרובוט אין שום דבר.רובוט לא מת בשביל אנשים. רובוט מסרב למות בלי סיבה. רובוט לא עושה דבר עם סיבה. לרובוט אין סיבה.
אדם חי. אדם רוצה. אדם רוצה לחיות בשביל דבר. אדם רוצה למות בשביל דבר. אדם עושה דבר אחד. אדם אחר לא עושה אותו דבר. אדם מרגיש. אוהבים אדם. לאדם יש מדינה. לאדם יש אנשים. אדם מחפש אנשים. אדם רוצה למצוא אנשים. אדם מת בשביל אנשים. לאדם יש דבר נכון. אדם מת בשביל לעשות דבר נכון. לאדם יש סיבה. לרובוט אין סיבה".
ג'ון ניסה להבין. הוא מנע מעצמו בכוח לבכות.
"מת בשביל אנשים? בשביל לעשות דבר נכון? מה באמת חשוב שימותו בשבילו?"
הרובוט צפצף לרגע, והקול המתכתי נשמע עוד פעם.
"לאדם יש אנשים".
"אנשים?.."