לופה
חדש דנדש הישר מהתנור חם חם זהירות אני אלך עכשיו כי אני מוזרה

רדיואקטיביים

לופה 13/06/2016 774 צפיות 2 תגובות
חדש דנדש הישר מהתנור חם חם זהירות אני אלך עכשיו כי אני מוזרה

לקום זה תמיד קשה. לקום אחרי שהכו אותך זה בין הקשים. לא קשה יותר מלקום בבוקר ליום של בית ספר, אבל בהחלט בעייתי. במיוחד כשמי שהכה אותך עדיין עומד מעלייך ומרביץ לך בכול פעם שאתה מנסה לקום. אתה הופך למעין בובת נחום תקום, עולה וחוזר שוב למטה, אל האספלט הקשה. נראה שכולם נגדך בעניין הזה, כל מי שמסביבך, הילדים שפשוט עומדים וצוחקים, או בוהים בך כאילו אתה סדרת הריאלטי הכי מעניינת בטלוויזיה.
"מתי תפסיק להתעקש?" הקול שלו כל כך סטראוטיפי לבריון- מטומטם ועבה כמו בדיבוב לדמויות מצוירות. הוא צריך להיות מדבב של דמויות מצוירות.
"ברגע שתפסיק להרביץ לי." אני עניתי, וקיבלתי בעיטה לבטן. התכווצתי וגרמתי לאנחת הכאב מפי להישמע כאילו אני באמת מסוגל להרגיש את הכאב. אני נהנה להיראות סובל, בעיקר בגלל העובדה שאני לא מסוגל לסבול. האמת היא שאני חסין נגד כאב. זה די מגניב.
לא נולדתי ככה, אז אני יודע איך כאב אמור להרגיש. זה התחיל אחרי דליפת הגז מהמפעל שנמצא באיזור התעשייה שבעיר. העור שלי השתנה, נהיה קשיח יותר, צפוף יותר. פיתחתי מעין שכבת הגנה משונה, כמו חליפת מגן בלתי נראית. בהתחלה לא שמתי לב שקרה משהו. ואז פגעה בי מכונית כשחציתי את הכביש. הובהלתי לבית החולים אבל התעקשתי כל הדרך ששום דבר לא כואב לי. הרופאים בדקו אותי ואמרו שזה ממש נס, ושהכול בסדר לגמרי איתי. לא הייתה לי אפילו שריטה, או מכה כחולה אחת. ההורים שלי החליטו לא לתבוע את הנהג הלא זהיר שנכנס בי.
עשיתי ניסויים בימים הבאים. ניסיתי לצבוט את עצמי, ולא הרגשתי כלום. עברתי ללהרביץ לעצמי. עדיין כלום. דפקתי את הראש בקיר. שום דבר. ניסיתי לדקור את עצמי בסכין. הסכין נשברה, ונאלצתי לזרוק אותה לפח של השכנים כדי שאימא ואבא לא יתחקרו אותי בעניין. אימא עדיין בטוחה שהיא איבדה את הסכין הזאת.
נשבעתי לא להגיד כלום. אני לא בטוח למה, אני מניח שפשוט נבהלתי מדי. עברה שנה מאז. בשנה הזאת נעשיתי שחקן מצוין. אוסקר, הבריון שנהג להציק לי עוד לפני ה"אירוע", המשיך להכות אותי. אבל אני לא הרגשתי כלום. אז הייתי חייב לזייף כאב, כי אחרת מישהו היה עולה על הסוד שלי.

"איך היה בבית הספר?" אימא שאלה אותי.
"היה בסדר." עניתי וניגשתי למקרר, להוציא משם משהו לשתות. מצאתי מיץ תפוזים ושתיתי מהבקבוק.
"קח כוס בבקשה." אימא גערה בי. ניגבתי את הפה בשרוול ומזגתי את המיץ לכוס.
"עם מי שיחקת?" אימא שאלה. נעצתי בה מבט מבולבל.
"שיחקת? אימא אני לא בן שמונה, אני בן ארבע עשרה." היא כול הזמן עשתה את זה. התייחסה אליי כאילו אני עדיין ילד קטן. שנאתי את זה. שנאתי את העובדה שהיא לא נתנה לי לצאת מהבית כשירד החושך, שנאתי כשהיא אמרה לי לסמס לה כשאני מגיע לבית ספר וכשאני יוצא ממנו, וכשאני מגיע הביתה במקרה והיא לא בבית.
שנאתי שהיא ארגנה לי מפגשים עם הבן של חברה שלה, ילד מוזר למדי בשם בן, עם מוח קרימינלי שהתבטא בעיקר בתור צפרדעים מנותחות בחדר שלו. תמיד עברה בי צמרמורת כשאימא אמרה שאנחנו הולכים לפגוש אותו.
"בסך הכול שאלתי עם אילו חברים הסתובבת." היא אמרה בתמימות. אני לא מסוגל. אני לא מסוגל להגיד לה שאין לי חברים להסתובב איתם. שאת ההפסקות אני מבלה בלשחק את עצמי מסכן. היא תהיה שבורה כל כך אם היא תגלה. או יותר גרוע, היא תכריח אותי להיפגש עם בן.
"הסתובבתי עם רון." שיקרתי. לא הסתובבתי עם רון מאז שהתחילה החטיבה. עכשיו אנחנו עומדים לסיים אותה. רון שנא אותי כי אמרתי לאימא שלו שהוא מעשן כשהיינו בכיתה ז'. מאז כולם שנאו אותי וקראו לי מלשן.
עליתי לחדר בזמן שאימא הכינה ארוחת צהריים. פתחתי את הסטים ונכנסתי לאחד מהמשחקים, "אלי המתנקשים", משחק אונליין שאתה מתחבר ומצטרף לקבוצה, ונלחם עם הקבוצה מול קבוצות אחרות. בקבוצה יכולים להיות אנשים מכול העולם, וכשאני שם זו הפעם הראשונה ביום שמישהו באמת מדבר איתי.
"קריין אקס כאן." התחברתי ושמתי על עצמי את האוזניות עם המיקרופון הקטן. קריין אקס היה השם שלי במשחק. קריין כי זה השם של הדמות האהובה עליי במשחק "מלחמת המוטנטים", ואקס כי זו האות הכי פחות מוערכת באלף בית. בדיוק כמוני, הבן אדם הכי פחות מוערך בעולם בערך.
"מה קורה אקס? לאנה דיויזה מדברת." הכרתי את לאנה דיויזה. כלומר, רק דרך המחשב. היא הייתה בערך בגילי לפי איך שהיא נשמעה, והייתה מאיפשהו בדרום בארצות הברית, לפי המבטא שלה. היא הייתה מחוברת כמעט עשרים וארבע שעות ביממה, אלוהים יודע למה.
"היי לאנה, היי אקס. מריון וניש כאן." מריון וניש היה גיימר ותיק במשחק "אלי המתנקשים". הוא היה רמה שלושים וחמש, בעוד שאני שמשחק כבר שנתיים רק ברמה עשר.
"גם זודיאק מרקורי מחובר." אמר קולו המוכר של רון. רון קרא לעצמו זודיאק מרקורי. הוא סיפר לי פעם למה, אבל שכחתי ברגע שהוא הפסיק לדבר איתי. זה פשוט לא היה חשוב. רון לא התחבר ל"מתנקשים" כבר שנה לפחות.
"זודיאק מרקורי, לא היית כאן הרבה זמן." הרגשתי תמיד הרבה יותר בטוח בעצמי עם האוזניות על האוזניים והמיקרופון צמוד לפה.
"החלטתי לחזור. התגעגעתי אליך." הקול שלו היה סרקסטי, אבל בכול זאת הרגשתי טיפה מוזר. למה שרון יתחיל לדבר איתי, ועוד דרך משחק מחשב?
"היי זודיאק, בוא לצ'אט הפרטי." אמרתי לו.
"רגע, לא נשחק לפחות משחק אחד?" לאנה שאלה.
"עוד מעט. תשחקו קצת בינתיים." אמרתי ועברתי לצ'אט הפרטי עם רון, שבינתיים רשם לי "מה" בלי סימן שאלה.
"למה החלטת פתאום לחזור לשחק במתנקשים?" כתבתי לו.
"מותר לי לחיות, אדם." הוא השיב לי.
"למה חזרת לקבוצה הספציפית שהקמנו ביחד? חשבתי שאתה שונא אותי." כתבתי לו.
"אני באמת שונא אותך. אבל אני צריך לדבר איתך. תפגוש אותי מחר אחרי בית ספר ליד גן הילדים הנטוש." הוא כתב לי, ואז שמעתי אותו מדבר עם לאנה באוזניות. שיחקנו אבל לא הייתי מרוכז, ומתתי ראשון.


תגובות (2)

ממש יפה!^^

15/06/2016 09:25

אהבתי מאוד. כתיבה ממש יפה

15/06/2016 18:23
סיפורים נוספים שיעניינו אותך