רגשות שאבדו פרק חמש :הילדה המופתעת

*אחרי שנה של חיפוש*
נקודת המבט של נייל-
איפה היא? אני זועק בתוכי איך נתתי לה להיעלם?? אני אבא גרוע
"כן אדוני?" שאלה האישה בתחנת הרכבת
"אני צריך כרטיס לניו יורק" אמרתי
"בבקשה" אמרה כשהושיטה לי את הכרטיס לאחר ששילמתי
"גזרים" צעק עוד אחד
וילדה קטנה אחת שמחזיקה שלט "עזרו לי להאכיל את משפחתי" היא הרימה את פניה מעלה וראיתי את הרטייה של עינה
השמאלית מיד הוצאתי שטר של 20 ונתתי לה היא הסתכלה בפליאה לקחה והנידה בראשה כאומרת תודה
"את רעבה?" שאלתי היא הינהנה והוצאתי את שלושת הסנדוויצים שהכנתי לנסיעה
"קחי" אמרתי
"תודה" היא אמרה חרישית
"אין בעד מה" אמרתי והלכתי
כבר בחודש הראשון שלא צאתי אותה עזבתי את רינת בלי להגיד שלום
אני לא מסוגל להיפרד ממנה חשבתי באותו היום כשיצאתי לדרך עם תרמיל קטן ובו תמונה שלי של רינת ושל לין
וכמה בגדים
כול הזמן הזה עבדתי כעוזר בבית של עשירים… מה נהיה ממני.. הייתי איש מכובד ואז ברגע נהייתי משרת
הרגשתי משיכה ורק בגלל זה הסתכלתי אחרת לא הייתי שומע
"אדוני?" שאלה הילדה עם הרטייה
"כן?"
"אני יכולה לבוא איתך?" שאלה בגסות
חשבתי כמה רגעים ורציתי להגיד לא אבל אז תמונתה של לין המתה(היא לא מתה הוא רק חושב ככה)
עלתה במוחי "כן" אמרתי וקניתי מהכרטיסן עוד כרטיס למענה
"בת כמה את?" שאלתי
7 היא סימנה באצבעותיה
"תספרי לי עליך" אמרתי לה
והיא התחילה לספר..
היא נולדה בקליפורניה,קוראים לה מילי, ההורים שלה גרושים והאבא בכלא,האימא אלכוהליסטית
יש לה 7 אחים ואחיות היא הכי קטנה, המשפחה שלה גרה ברחוב.
כמה החיים שלה גרועים חשבתי
פתאום שמעתי צעקה
"היי!!!!!!! תעצור!!! גנב!!!!!" הסתובתי וראיתי איש גדול
"לא לקחתי כלום!" אמרתי ולקחתי את מילי בידיים ורצתי אל הרכבת שנסגרה בשניה שנכנסנו
במשך כול הנסיעה לא קרה כלום הסתכלתי על מילי שישנה על ברכיי 'כה חמודה' חשבתי
*סוף הנסיעה*
'סוףסוף יורדים' חשבתי לעצמי
הערתי את מילי והקמתי אותה על רגליה, שלחתי הודעה למינדי
"אני חושב על זה,אבל אינלי את האומץ להגיד לך כמה שאני אוהב אותך"