רגשות בקצה הדרך – פרק שלישי

הילדות אינה מלידה ועד גיל מסויים או בגיל מסויים,
הילד גדל ומניח את הילדות בצד.
הילדות היא ממלכה בה איש לא מת.

________________________________________________________________________

"אאא-נננ-ייי לל-אא מממ-בבב-ייי-נננ-הה".
"אנחנו מצטערים קרן? קוראים לך קרן נכון? אז ככה קרן אבא שלך היה מעורב בארגון סודי
ולצערנו ארגון זה הועבר לידיך. הוא לא מת. הוא נהרג. כנראה שלארגון יש יותר מדי אוייבים.
המאסר היה נכון, אולי טעות מצדו אבל לא היתה לנו בררה. הוא נהרג ליל אמש בתאו. איני יודע
מה או איך אבל כן, הוא נהרג בדרך הכי לא הגונה שיש. הנה תסתכלי על התצלום הזה."
האדם הלא מזוהה הושיט לי תמונה שלמרבה הצער כללה תמונה שלו, מת, במובן הקטן של המילה.
על כל גופו היו מצויירים ציורים מוזרים, מפחידים ואפילו מבעיתים.
"אני לא יודעת מה זה ולא רוצה לדעת…" אמרתי עדיין עם דמעות בעיניים. נכון אולי הוא כן התייחס אלינו, למשפחה בצורה גועלית ומפחידה אבל הוא עדיין אבא שלי. אבא שלפני שרמי מת היה עם לב מדהים וחם. כנראה באותו יום הזריקו לו יותר מדי ארס שזה פשוט הרג אותו רגשית, פיזית והכי חשוב
בנשמתו.
"את חייבת! את חייבת לקבל את הארגון ליידיך! את לא מבינה? למה נשלחת לפנימייה? למה את שמה? הכל לקח חלק! את חייבת לקחת ליידיך את הארגון. נכון את בת 17 אבל את האדם היחיד שיכול להציל אותי, אותנו ואת המדינה" טוב הבנתי, כנראה בזמן הקרוב הוא לא יסתום אבל הוא צריך להבין אותי, אני לא יכולה. לא יכולה.
"אני… יחשובב על… זה כנראה…" לבסוף אמרתי.
"קחי" הוא הושיט לי טלפון שבצורה מוזרה באותה השניה לא נראה כמו טלפון.
"תודה אבל אני לא צריכה טלפון, ישלי כבר אחד" הוצאתי את הטלפון מהכיס ונדנדתי אותו מול הפנים שלו כאילו שהוא המפגר פה ולא אני.
"אבל במכשיר הזה, שמורה התמונה וכל המידע".
"איזה מידע?" שאלתי.
"בבוא הזמן תביני" אתה צוחק עלי נכון ?
"זה עוד איזשהי בדיחה? אני לא מבינה! אתה רוצה כאילו שאני אמות מצחוק פה? כי אני יכולה אני כבר שעה שלמה מקשיבה לכל החרא הזה שלך שניה לאחר ששמעתי שאבא שלי מת. סליחה נרצח! ואת דוחף לי את זה ומכאיב לי עם זה. לפני שנייה נכנס לי סכין בגב ואת עוד מסובב לי אותו? איך אתה מסוגל?" התנשפתי, לא יכלתי לסבול אותו יותר.
הסתובבתי, לא רציתי לשמוע את מילותיו.
התחלתי להסתובב. מהר מאוד זה התחיל בהליכה. ואז מצאתי את עצמי ממש רצה. כמעט ולא עפה.
עצרתי מעל צוק. חשבתי על לקפוץ. התכוננתי בתנוחה נכונה בשביל זינוק. כשאז שמעתי.
"שלא תחשבי על זה אפילו".
הסתובבתי לאט לאט, הכרתי את הקול הזה. זה הוא.
"אתה?"
הוא גיחח.
"ואת עוד שואלת?"

______________________________________________________________________

אל תפחד מהמוות, תפחד מהחיים שהפסדת.