רגשות בקצה הדרך – פרק ראשון

"אני זוכרת את רוב שנת ה-16 לחיי. אני זוכרת את יום הפגישה הראשונה שלנו. החיוך שלו. המגע שלו.
את יכולה להיות בכל מקום… כשהחיים שלך מתחילים, כשהעתיד נפתח לפנייך. וייתכן שבהתחלה לא תביני שזה כבר קורה לך."
העובדה שעד אותו הרגע לא הפנמתי מילים אלו, זה מה שהרס אותי.
_____________________________________________________________

"בו!"
"אההה אמאלה" צרחתי. האמת שזה לא הפעם הראשונה שזה קורה לי אבל בחיים לא תתרגלי לצעקות של מירי, כי היא עושה את זה ברגע הכי לא צפוי והכי לא הגיוני שבעולם.
"מממירריייי" אמרתי בקול רועד עדיין לא מתאוששת ממבטיה הבוחנים ומהעובדה שלפני שניה היא הבהילה אותי.
"אוי אל תגידי לי שאת עדיין מפחדת קרן" היא אמרה מגחחת.
"ברור שלא!" העפתי את הפוך שלי ממני, מיד הרגשתי במשב רוח מהחלון הפתוחה, שערותי סמרו ואני התחלתי לרעוד. בכל זאת עכשיו זה חורף ואני בפיג'מה.
קפצצתי בין הנעליים והמזוודות שעדיין לא פורקו והצלחתי להגיע לדלת השירותים.
עדיין לא הכרתי בעובדה שאני בפנימייה. אני זוכרת הכל במעורפל. יומולדת 16, השנאה שלהם שמפלחת אותי, אני נמחצת בין המוות לחיים בכל זאת כמו שאומרים:'המוות בידי הלשון'? טוב הם צודקים.
אני עברתי על ידי העירייה לפנימייה ובעצם עכשיו אני דיי נשארתי בלי אף אחד שיחזיק אותי על הקרקע.
_____________________________________________________________
'יש אנשים שאומרים שהעולם יכלה באש ויש אומרים בקרח. ממה שלי נודע על חשק, אסכים עם התומכים באש. אך אם תחרב היא בשנייה. דומה אדע על השנאה, די עד לומר שלכליה עוצמת הקרח גם דיה."