רגשות בקצה הדרך – הקדמה

הסיפור שלי, הוא לא כמו הסיפור של האחרים.
אני החלטתי החלטה, החלטתי לספר לכם אותו בלית ברירה.
כל העולם שלי התהפך במאה שמונים מעלות, ביום הנורא הזה ביום שמלא בכאב וסבל.
אני מספרת לכם את הסיפור שלי בכדי לקבל שיחרור, שיחרור לא מהעולם הזה.

"עולם זה הוא ממלכה לא וודאית ומלאה בסכנות, הכבוד נרמס במירוץ אחר כוח, החירות מוקרבת כשהחלש
מדוכא על ידי החזק, אבל יש כאלה שיוצאים נגד כוחות רבי עוצמה אלה ומקדישים חייהם לאמת, כבוד וחירות.
אנשים אלה מוכרים בשמות רבים, אך עדיין… במצבים מסוכנים או נפשיים הם לא מופיעים והם גם לא יופיעו".
אני ידעתי זאת תמיד, ידעתי שזה לא אמיתי, היו פעמים שנזכרתי שלכל אחד יש סוף, האדרנלין בגופי התחיל
להשתחרר מרוב פחד, מוחי התחיל לפחד אך בליית ברירה פשוט עברתי לנושא אחר.
זה היה יום סגרירי, טיפות המים הרעישו על חלוני, וזה רק מה שנתן לי תנופה לקום ולסגור את וילון החדר.
שפשפתי את עיניי, ווידאתי שזהו לא חלום, נאנחתי.
באותם הזמנים היו לי המון תחושות והמון מצבי רוח משתנים, רוב הפעמים בחיי קראתי, היו לי המון מחשבות,
והיו לי קצת חברים. היו לי הרבה רגשות והיו לי קצת רגעים. היו לי הרבה חלומות אך רובם לא היו מציאותיים.
רוב הספרים שקראתי הביאו אותי לאותה מחשבה אחת ויחידה.
'אני מאוד מאוד קטנה בין המון המון אנשים, אנחנו מיליארדים ומתוכם מיליונים ידועיים אך אני לא.
בטוח לא'.
עד כמה שזה היה מצחיק אני הייתי תמיד משווה אותי להמוני המטבעות בצורות שונות בעולם זה.
השוותי את עצמי למטבע של אגורה. אני הייתי כלכך קטנה, הייתי כלכך לא נחשבת. הייתי כלום.
וכמו שאתם יודעיים הייתה פעם אגורה והיא נעלמה מהעולם לפחות בארץ וכשהיא נעלמה, אני גם נעלמתי.
אני מתארת לעצמי שהנשמה שלי עדיין מתעופפת ממימד למימד כמו שהאגורה נשמרת בארנק או אפילו
בקופסאות ישנות עם דברים יקריים אחרים.
אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית אך אנשים לא ישכחו לעולם מה גרמת להם להרגיש.
טוב, אז כן אני שחכתי מה הוא אמר, שחכתי מה הוא עשה אבל אני בחיים לא אשכח מה שהוא גרם לי
להרגיש.
הנקמה בדרך