רגע של אינסוף. פרק 1

יש רגעים כאלו מידי פעם שאתה מרגיש כל כך בסדר, כאילו החיים כל כך יפים ונחמדים ואין כבר מה לבקש. ככה זה שאנחנו יושבים כולם סביב למדורה ושרים שירים מפעם. אבל כמו תמיד, מיד אחרי הרגע השלם הזה מציף אותי גל של בדידות. הפעם זה קורה כשעופר מניח את הגיטרה בצד והמעגל מתפרק לזוגות- זוגות ורק אני יושבת בצד, לבד. אני מביטה בלהבות וחושבת. כשאני מתעייפת מלחשוב את אותם הדברים אני לוקחת את הגיטרה שמונחת בצד, פורטת עליה רגש בעיניים עצומות. אני מאלתרת ואז הופכת את המנגינה לאיזה שיר מוכר ושרה בקול רך. כשאני מסיימת אני מבינה שכולם הצטרפו אז אני עוברת לשיר הבא ולזה שאחריו, ולזה שאחרי. אנחנו מסיימים בהורה קופצנית וכולם משתוללים ואני צוחקת, שומרת את הרגע. אפיק תופסת לי את היד ומסובבת אותי עד שאני מסתחררת לגמרי ונופלת על האדמה והיא אחרי ואז עופר ואסף וגל שלא שוכחת לצעוק בקול: ערימת ילדים!. אני צועקת בחזרה שהם מרסקים אותי אז הם קמים ואפיק כאילו מנשימה אותי וכולם צוחקים. פתאום מישהו מכריז שכבר מאוחר ואנחנו מתקפלים. הם לרכב, אני לאופנוע. הם שולחים נשיקות באויר ואני אומרת להם שניפגש בדירה, מתניעה ונוסעת.
התנועה דלילה בגלל השעה המאוחרת ואני רגועה. בהחלטה של רגע אני עושה פניה לכיוון הים, לנשום קצת. אני יושבת על החול ופושטת את הבגדים ואז נכנסת למים, הם קרים אז השיניים שלי נוקשות. כשאני יוצאת המסך של הפלאפון הישן והחבוט שלי מכריז על ארבע שיחות שלא נענו והודעה אחת- גל: איפה את? דואגים. אני נאנחת, הם דואגים לי כאילו אני ילדה בת שמונה שהלכה לאיבוד. אני ממהרת לסמס לה: בדרך, תרגעו. כשאני נכנסת לדירה אפיק עטופה מגבות ועופר ואסף מנהלים ויכוח מי הכי מסריח ולמי מגיע להיכנס להתקלח עכשיו. אני מתגנבת מאחוריהם וסוגרת את הדלת של המקלחת במהירות, וכשהם מבינים מה קרה הם מתחילים לדפוק ולצחוק. אני מתפשטת מהבגדים הלחים ממים ואז אני מבינה שהם צוחקים כי לא לקחתי בגדים. אני צוחקת גם ומתקלחת במהירות, וכשאני יוצאת אני לוקחת חלוק מגבת והולכת לחדר שלי, שמה כרית על הרצפה ונרדמת מיד כשאני מניחה עליה את הראש.

* * *
זה מן נשף. כולם עם מסיכות מוזהבות ובגדים מפוארים, גם אני. אני מרגישה אבודה ומבולבלת בכל הנוצץ שמסביבי. פתאום מישהו עטוי מסיכה כסופה תופס את ידיי ומתחיל לרקוד איתי. 'היי', הוא אומר ומחייך והקול שלו מגרד לי פינות במח. שמעתי את הקול הזה פעם, אני יודעת מי זה. יודעת אבל לא יודעת בכלל. 'את הרקדנית הכי טובה פה, כמו תמיד', הוא אומר לי. 'כמו תמיד?', אני מבולבלת 'אני בכלל לא רוקדת'!. הוא מביט בי בעיניים ואני רואה שהוא כבר לא מחייך ושהעיניים שלו עצובות. אני לא מבינה מה קורה. לפתע משהו שואב אותי משם, ואני מתרחקת ומתרחקת מהנשף ומהבחור עם המסיכה מכסף שעדיין עומד שם עם עיניים עצובות. וזה שואב אותי עוד והכל הופך לנקודה קטנה ואני שומעת בום אז אני מתעוררת ומגלה שכבר בוקר ושהחבר'ה במטבח הפילו משהו. אני נושמת עמוק וקמה, מנערת את הראש ובטוחה שתוך חמש, עשר דקות הכל ישכח.