קר שם בחוץ פרק 4

פרק רביעי-מיכל
פתאום משום מקום הרגשתי קצת בודדה.
את הצבא התחלתי כשלצידי החבר מהתיכון, הוא היה שכבה מעליי והתגייס כשנה לפניי.
הוא הלך לסיירת מובחרת והתכנון היה שנשתחרר ביחד ונלך לכבוש את העולם.
כעבור כמה חודשים במסגרת הצבאית הבנתי שאני רוצה משהו אחר. רוצה מישהו שחוזר כל שבוע הביתה,שבמהלך השבוע יכול לדבר בטלפון,ושהוא חוזר הביתה הוא ידבר על משהו אחר שהוא לא צבא.

הוא מצידו לא הבין מאיפה זה נפל עליי,במיוחד אחרי ההשקעה האדירה שהוא עשה ביומולדת שלי. אבל אני הייתי החלטית. הודעתי לו שנפרדים כידידים ואם הוא רוצה הוא יכול להתקשר אליי בכל מצב.
למחרת התחרטתי על כך ולא רציתי לשמוע עליו יותר בחיים, רציתי ניתוק מוחלט, והוא שכמובן בהתחלה רצה ניתוק מוחלט התחרט על כך ורצה לשמור על קשר. באין בוקס קיבלתי מאין מכתב פרידה, קינה על אהבה , רקוויאם לאהבה הוא קרא לזה.
זה הלך ככה

"היא דהתה כמו צבע מחולצה זולה,
דעכה כמו כוכב על אש קטנה,
גוועה כמו ילדים ביבשת השחורה,
שקעה כמו השמש בסופו של יום,
גססה כחיה פצועה בצד הכביש,
פירקסה כמו נער אפילפטי,
בותקה כקרום הבתולין שלך,
האהבה מתה"

יומיים אחר כך כבר מצאתי את עצמי בזרועותיו של בחור חדש. הוא היה מקסים, הרגשתי שאני מתאהבת מחדש, הוא ניגן על גיטרה והיה לו זקן והוא היה שלו ורגוע.
הדרכתי אותו באחד הטיולים שהעברתי. הוא היה תותחן, סמל ראשון, מחזור אחרון.
הוא גר במרחק של שעתיים נסיעה ממני ובכל זאת נסעתי אליו כל סוף שבוע.
ההורים שלי לא היו מרוצים מהעניין, הם עדיין קיוו שאני אחזור לאקס. אני קיוותי שהנוכחי הוא לא ריבאונד אלא אהבת אמת חדשה.

3 חודשים בילינו כאילו אין מחר,נהנתי כמו שלא נהנתי הרבה זמן.
ואז הוא השתחרר,אף פעם לא באמת דיברנו על מה יקרה ביננו שהוא ישתחרר. אני פללתי שהיום הזה לא יגיע לעולם,שיהיה רמטכל מצדי ולא ישתחרר.
כחודש אחרי השחרור הוא נפרד ממני. אמר שהוא רוצה זמן לעצמו. דיבר על מצבים מנטליים שונים שאנחנו נמצאים בהם על הגשמה עצמית ועל עוד כל מני דברים, בשלב הזה כבר הפסקתי להקשיב והמשכתי לבכות.
לדעתי זה היה רק תירוץ. מה שבעצם הוא התכוון לומר היה "מה שהיה ביננו היה מגניב וכיף היה להעביר איתך את הזמן אבל עכשיו שאני לא בצבא יש לי זמן לזיין כל יום מישהי אחרת ובמקביל לעבוד ולעשות פסיכומטרי אז תודה ולהתראות"
לא ידעתי איפה לקבור את עצמי.

עם הזמן הגעתי לכמה תובנות על ריבאונדים. קודם כל שזה מושג מעולם הכדורסל שמדבר על כדור שלא נכנס ואז תופסים אותו או משהו כזה.
בכל מקרה, הבנתי שריבאונד מתחלק לשני סוגים. ריבאונד לבנות וריבאונד לבנים.
ריבאונד לבנים זה ריבאונד שמתבסס על יצר החרמנות.
כלומר, כדי להשכיח את האקסית כל מה שהם צריכים זה ללכת למסיבה ולזיין מישהי אחרת. נקרא לזה ריבאונד פיזי.הוא לא באמת עובד.
אצלנו הבנות המצב קצת שונה, אנחנו צריכות ריבאונד רגשי, כלומר קשר חדש, קצר בדרך כלל שיהיה שונה מכל מה שהכרנו עד עכשיו שיראה אחרת,שיתנהג אחרת, כמובן רצוי שיראה יותר טוב ויהיה יותר רומנטי ויותר מצחיק ויותר חזק.

רק אחרי שהוא זרק אותי הבנתי שהוא היה ריבאונד.

הזכרונות שעלו בי עשו לי חשק קצת לצאת מהשיגרה, לחיות יותר אז החלטתי לנסוע קצת לפני הקבוצה כדי להכיר קצת מקומות יותר מרעננים ולבלות קצת, לקחתי טיסה שבוע לפני שהם היו אמורים להגיע והייתי צריכה לחכות להם בשדה תעופה עם שלט כזה שיזהו אותי.
בסך הכל העבודה עם הקהל הבוגר הייתה חביבה, תמיד הסכמתי להצטלם איתם כשביקשו ותמיד ידעתי להמליץ להם על מקומות שיאהבו.
בכלל, מסתבר שהייתה לי כימיה מעולה עם גיל הזהב. בכל מפגש חיפשתי דימיון וקשר לסבא וסבתא שלי, מבחינתי היו לי סבא וסבתא רק מצד אבא, אמא לא דיברה עם ההורים שלה בגלל איזה שטות של פולנים.וקראה להם בשמות הפרטיים שלהם, אריה וסימה אז הייתי פוגשת אותם רק באירועי משפחה מורחבת שגם אליהם בקושי היינו הולכים.
את סבא וסבתא אהבתי מאוד. הארוחות שישי אצלם היו מעולות תמיד.
חצי שנה לפני שהשתחררתי גילו אצל סבא גידול בכבד.
הוא הגיע לגיל מכובד וכבר לפני הגידול היה ברור שהולך לקרות משהו, התקף לב או משהו בסגנון.
בצורה מסוימת אני חושבת שהגילוי הפך את חייו לקלים יותר, אולי כי הוא ידע שזמנו מוקצב, כלומר כולם יודעים את זה, אבל הוא הבין שלא נותר לו הרבה זמן, גם סבתא הבינה את זה, היא הפסיקה לצעוק עלי. הוא התחיל להינות מהחיים שנותרו לו, משהו בסגנון הסרט "מתים על החיים" אבל בקטן יותר. הוא הפסיק לעבוד בקצב מטורף, התחיל לעשות פעילויות של זקנים כמו להיכנס לים ב6 בבוקר או ללכת לקולנוע להצגות צהריים.
יכולנו לראות עליו שהוא מחכה לסוף.

באותה תקופה יצאתי עם בחור בשם עידו, מוצלח כזה שהייתי מאוד גאה להציג בפני כולם. הוא היה סטודנט שנה ב' למשפטים. לא בטוחה כמה אהבתי אותו אבל נהננו מאוד ביחד.
באחד מסופי השבוע סבתא שלי הזמינה אותי ואת עידו לארוחת ערב, היא לא ידעה לבשל כלום אבל הארנק שלה היה נגיש מאוד והיא קנתה אוכל מעולה.
מה שהיה מעניין באותו ערב הוא החיבור בין עידו לסבא.
כשנכנסו סבא היה שקוע בתשבץ היגיון, עידו קלט אותו וישר ניגש לעזור, הם ישבו יחד ופתרו את כל התשבץ, אחר כך הם שוחחו בלהט על פוליטיקה ומשם עברו לספורט, אני חשבתי עם עצמי אם הוא עושה את זה בשבילי או שהוא באמת נהנה עם החטייאר.
אחרי האוכל סבא הזמין אותו למשחק שח, ואני שידעתי שכל קשר בין שח לעידו הוא מקרי בהחלט קמתי לעזרתו וסיכמתי את הערב ב "תודה רבה סבא וסבתא היה טעים מאוד סבא תרגיש טוב , אנחנו צריכים ללכת אז נתראה "
וסבתא בתמורה אמרה "תן לצעירים ללכת יש להם עוד בילויים היום"
וסבא קם ממקומו נתן חיבוק ידידותי לעידו ניגש אליי ולחש לי באוזן "תשמרי עליו"

דווקא דבקתי במטרה למשך כמעט חודשיים מאז הארוחה המדוברת אבל באיזה שהוא שלב נמאס לי מהאובר נחמדות שלו, מאז ועד שנסעתי בפעם הראשונה, בכל פעם שדיברתי עם סבא הוא שאל אותי לשלומו, לא העזתי להגיד לו שאין לי מושג.

את ארבעת הימים שהיו לי לפני הגעת הקבוצה ביליתי ביום קניות מרשים בתפוקתו, יום ביקור במפעלי הייניקן, שבסופו חזרתי למלון עם בחור אנגלי ששחכתי למחרת את שמו, ביום הבא טיילתי ברחובות העיר ובלילה הלכתי להופעה של איזה להקה מפורסמת שלא הכרתי. ביום האחרון כבר התחלתי להתכונן לטיול וחיפשתי מקומות חדשים שה"לקוחות" שלי יאהבו.