קרקס השדים חלק ט’
מה עשיתי? מה עשיתי? מה עשיתי? מה עשיתי? מה עשיתי? מה עשיתי?
המחשבה הזאת לא עזבה אותי. חזרתי על אותו משפש בראשי שוב ושוב בעודי הולכת אל האוהל הגדול ששימש כמשרדו של אבי.
הסטתי את וילון הכניסה והיתפרצתי פנימה. הרגשתי את ליבי הולם כה חזק כמעט עד כאב.
"אבא אני צריכה לדבר איתך" אמרתי בקול רועד ועצבני קצת יותר ממה שחשבתי שהוא ישמע.
"אני באמצע שיחה חשובה עכשיו" אמר בתוקפנות ורק אז שמתי לב שדון עומד ליד שולחנו של אבי.
ידיו היו שלובות מאחורי גבו וסנטרו מורם, הוא לא הביט בי.
"למה?! למה לקחתם גם אותו?! אני אמרתי לך שהוא עזר!" קיפצתי את אגרופי מתאפקת לא לצעוק.
"אני בישיבה" חזר על דבריו.
"לא אכפת לי! תענה לי! למה?" התחלתי לאבד את סבלנותי.
"דון, תחזור לסדר היום שלך נראה לי שהבהרנו כאן את העיניינים" אמר אבי.
דון הנהן בראשו ופנה ללכת.
כאשר יצא מהאוהל אבי קם ממקומו ונישען עם ידיו על השולחן.
"החלטתי בתור מנהל הקרקס היא סופית ואין שום דבר שתוכלי להגיד לי שישנה אותה" אמר .
שנאתי את עיניו. צבע חום חסר חיים, כמעט שחור. אותו מבט היה לו תמיד. משהו לא ברור, כמו שילוב בין כעס לשיגעון. צמרמורת עברה בגופי כשעינינו ניפגשו.
"הוא-עזר-לי-הוא-הציל-אותי-תוציא-אותו-משם" עזרתי בתוכי את האומץ לא להפנות את עיני ראשונה ובחריקת שיניים אמרתי את דבריי.
"להוציא אותו משם? נראה לך שאני אקח את הסיכון הזה?" שאל גם הוא בחריקת שיניים.
"סיכון? הסיכון האמיתי שאתה לוקח כאן זה לתחקר את הבן-אדם הלא נכון בזמן שהאשמים האמיתיים נמצאים ממש כאן! מחוץ לאוהל הזה!" ניסיתי לרסן את קולי אך כבר לא יכולתי.
"בן-אדם" על פניו חיוך מופתע ולא ברור.
"מה?" שאלתי לא מבינה איך קשורה תגובתו למה שאמרתי.
"בן-אדם, את הרגע אמרת בן-אדם, רצית לומר שד ובל זאת אמרת בן אדם" הוא אמר והחל לשחק עם בידו עם שרוולי הג'קט שלו. סימן ברור לקח שמתחיל לכעוס.
"זה לא משנה אם הוא שד או בן אדם הוא חף מפשע!" אמרתי.
"למה את כל כך דואגת לשלומו? מה מעניין אותך כל כך בגורלו של היצור הזה?" נימת קולו היתה כאילו כבר ידע את התשובה.
ניסיתי למצוא את המילים הנכונות להגיד אבל פתאום הבנתי שאין לי כאלו. שאני לא יודעת איך להגדיר את הרצון שלי לחפות עליו.
"תגיד לי אז למה, למה עצרת אותו?" שאלתי כמעט בלחש.
"כי הוא היה חלק מהעיניין" תשובתו הפתיע אותי.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"את בעצמך אמרת שהיה קול שלישי בקרון,לא חשבת על זה נכון? אולי זה הוא? ואיך הוא מצא אותך? איך ידע שזה הקרון בו את תיהיה? לא נראה לך שכל אלו צירופי מקרים מוזרים מידי?" שאל בעוקצנות.
הרגשתי רעד של צחוק בקולי כשדיברתי, "מה יש לכולם? זה כאילו כל העולם פששוט השתגע ביום אחד! הוא-הוציא-אותי משם-!!" אמרתי.
"אולי זו תוכנית שלהם? לרמות ככה, לבלבל.. את לא מבינה? אני לא הולך לקחת את הסיכון הזה!" הוא כצעט צעק.
"לא, זה לא העיניין, אתה עושה את זה ביגללי נכון? כי אתה לא יכול שלאת בעובדה שאת הבת שלך הציל שד, שאולי אני אומרת לך את המאת, שאולי אני, הבת שלך לא כל כך חסרת תועלת כמו שדאגת לשכנע את כולם ב17 השנים האחרונות של חיי" עכשיו כבר צעקתי.
"בחיים שלך אל תעלי את קולך כשאת מדברת איתי!" הוא צעק והטיח את ידו על השולחן
"יש לך עבודה לעשוץ, וגם לי, ובמקום זה את מבזבזת את הזמן בויכוח הזה איתי! החלטתי סופית!" קולו היה עמוק וגבוה.
"אני אמשיך להגן עליו כי הוא באמת חף מפשע" אמרתי.
אבי הביט בי וחצי חיוך נגלה על פניו. הוא עשה צעד אחורה ושילב את ידיו.
"מדהים באיזו קלות זכה השד באמון של הבת לי" אמר ואני הסתובבתי ויצאתי מהאוהל.
לא ידעתי לאן ללכת. הייתי כה עצבנית, לא ידעתי אם כדאי שאלך אל האוהל בו נמצאים השדים שנתפסו ואנסה לעצור את העינויים בעצמי או שאלך לסביטה ואתלונן בפניה עד כמה שהחיים שלי נוראיים (משהו שהייתי עושה אחרי ריבים אם אבי בדרך כלל).
בחרתי באפשרות השלישית. התרחקתי מהמחנה של הקרקס. יצאתי משטח הגבולות ומהתיישבתי על חלקת דשא שטופה בשמש.
הרגשתי את עיני נעצמות. מרוב כל המהומה של הבוקר שחכתי שבלילה לא הספקתי לישון.
נשכבתי על הדשא בפראי והגבוה והרגשתי כאילו נפלתי לתוך שמיכה רקה וחמימה.
ליבי עדין הלם בחוזקה והדמעות בגרוני כמעט התחילו לצאת. כל כך הרבה זמן לא בכיתי. התאפקתי כל כך חזק. הפעם האחרונה שזכרתי שבכיתי באמת היתה כשקארלוס נעלם, אבי סתר לי באותו היום וצעק שלא אבכה בגלל שד עלוב.
"סיליביה..אביך יכעס אם יגלה שהברזת מעבודה בשביל לישון על הדשא".
פתחתי את עיני וראיתי את דון עומד כמה מטרים לידי. עיניו ננעצו באופק. הוא עמד ברגלים פסוקות וידיים תחובות בכיסי מכנסיו.
דון הוא אחד הסגנים הבחירים של אבי. הוא גבוה ומוצק. פניו מרובעות ועיניו כחולות שיערו בצבע קש תמיד מהודק בג'ל לאחור.
"שימות מצדי" אמרתי "לא אכפת לי" המשכתי לשכב על הדשא.
שמעתי את צעדיו של דון עם מגפי העבודה הכבדים שלו מוחצות את הדשא הרח. הנחתי את ידי על עיני כאילו מסונוורת מאור השמש.
הרגשתי את דון מתיישב לידי.
"את ראית את שני השדים האלו, למה לא אמרת למישהו?" קולו היה שקט, כאילו נזהר בדבריו.
צחקוק יצא מפי, "למה כולם אומרים לי את אותו הדבר, למה לא אמרתי למישהו שראיתי זוג שדים יוצאים מקרון..חחח מעניין באמת למה? אולי כי לא היו רואים בזה משהו נוראי?" אמרתי.
"אני מבין, את צודקת אבל אנמי.."
"למה אתה כאן?" קטעתי את דבריו "אבא שלי ביקש ממך לודא שאני עובדת? טוב תגיד לו שאני לא מתכוונת לעשות כלום היום, אני עייפה ועבר עליי לילה קשה" הסתובבתי עם גבי אליו ועצמתי את עיניי.
"אני כאן כי רציתי לבקש ממך טובה" אמר.
אחרי כמה שניות של שתיקה הוא המשיך בדבריו: "אני רוצה לבקש ממך לאסוף בשבילי מידע".
"מה?" שאלתי בלי להיסתוב חזרה.
"השמעות על המרד הן כבר ישנות, אבל במשך תקופה ארוכה היה שקט וניראה היה כאילו הכל נמצא בשליטה והשמועות הן באמת רק שמעות, אבל בתקופה האחרונה זה לא רק שמעות, זה גם מעשים, גניבת ציוד וכלי נשק, התנפלויות על עובדים שנעשות על ידיד שדים במסכות, ניסיון לשבירת הגבולות ו..יש עוד מלא.. הקרקב הזה בסכנה… החיים של כולנמו בסכנה ואני מנסה לברר מה קורה אבל זה פשוט לא מצליח" אמר ונימה של ייאוש נשמעה בקולו.
"ניסת לדבר על זה עם אבא שלי, הוא המנהל כאן, יש לו שליטה כאן על הכל, אולי הוא יעזור לך" אמרתי בעדישות "אני רוצה לישון, לך" השלמתי אחרי כמה שניות.
"אבא שלך! אבא שלך מפוחד, הוא חושד בכל אחד שרק מעלה את הנושא. מבחינתו להרוג את כל השדים ולהימנע מהמרד" אמר דון בקול רועד. יכולתי לחוש באגרופיו מתכווצים ומוחצים ביניהם כמה עלי דשא שתלש בזמן שדיבר.
"אנחנו צריכים מידע פנימי, לא כל השדים הם חלק מהמרד את זה אנחנו יודעים בטוח אבל רובם יודעים דבר או שניים על מי שכן חלק מהצוות של המורדים" המשיך.
"ניסיתם לדבר עם השדים?" שאלתי.
"ניסינו בהתחלה אבל זה היה עבוד. הם לא מדברים, מעמידים פנים שלא יודעים במה מדובר, ולדבר על זה עכשיו מסוכן מידי- להכניס להם עוד רעיונות לראש, אם את מבינה למה אני מתכוון" הוא ציחקק בלחץ.
"אני לא מבינה דון, למה אני לא יכולה לישון עכשיו? איך כל זה קשור אליי?" שאלתי בעודי מפהקת.
"סיליביה אני צריך שתבררי בשבילי מה השדים יודעים על המרד".
ליבי רעד למשמע דבריו. לא בדיוק הבנתי למה אבל משום מה משפט זה הלחיץ אותי.
"איך בדיוק אתה רוצה שאני העשה את זה?" שאלתי בשקט "אני לא אחת מהשדים, אני עובדת קרקס-למה שהם ידברו איתי על מרד?.."
אולי השדים החדשים לא ידברו אבל הותיקים כן, הם מכירים אותך בתור הילדה שתמיד שיחקה עם קארלוס, היחידה מבני האנשו שיכלה לבין אותו-הם זוכרים את הכישרון שלך הם יודעים שאת שונה משאר העובדים האושיים פה" .
הרגשת את גוש הדמעות עולה בגרוני למשמע דבריו.
"הם לא יאמרו לי דבר, קארלוס כבר מזמן עזב והם מזמן שחכו מהכשרון שלי להבין את שפת שדי בע"ח" בלעתי את גוש הדמעות בגרוני עצמתי את עיני מנסה באמת להירדם.
"הם לא, הם רואים אותך עם שד נוסף, הם רואים שיש בך משיכה לבני מינם" ופתאום הבנתי למה הוא רומז.
"הבנתי אותך דון" אמרתי "אתה רוצה שהשתמש בשד" .
"זה לטובת הרקרס" הוא מילמל.
"הוא לא ידבר איתי יותר בחיים, לא אחרי מה שהסגרתי אותו לאבי וגרמתי לכך שיכלאו אותו ויענו אותו".
"נכון יהיה לו קשה לסלוח לך על זה אבל הוא יסלח"
"איך בדיוק?" שאלתי בלי לצפות לתשובה. ידעתי שמה שעשיתי לו בלתי ניסלח "אני שברתי את האמון שלו בי לנצח".
"יש דרכים להחזיר את האמון" מילמל ואז כאילו שינה נושא, "תגידי סילבי, הצמיד שלך, לא גדול עליך המקרה?" שאל.
"מה? לא. למה?" שאלתי. הצמיד שהיה לכל עובדי הקרקס זה צמיד דק ומתכתי שכמעט ובילתי ניתן לשבירה, עליו היה חותם. לעובדים פשוטים כמוני החותם היה פשוט ולא מסובך, חותם שאחריא רק להצבת הגבולות, למאמני השדים היה חותם היכול גם להציב גבולות וגם מאפשר למאמנים להגביל את כוחותיהם של השדים אותם הם מאמנים למופע, לאבי ולסגניו היה את החותם הכי מסובך, גם הצבת הגבולות גם שליטה בכוחות השדים וגם היכולת לשבור ולהציב מחדש את חותם שנמצא על קולריהם של השדים.
"סתם..פשוט קיבלתי מאביך חותם חדש על הצמיד, הוא רוצה שאני אפקח על הכלובים אליהם הכנסנו את שלושת השדים האסירים" הוא עצר לכמה שניות ויכולתי לחוש בידו משחקת עם הצמיד, "הצמיד החדש גדול על היד שלי, הוא יכול פשוט ליפול בכל רגע ואני אפילו לא אשים לב".
דבריו נשמעו לי כרמיזה מסוימת אבל אולי הייתי עייפה מידי, אולי סתם לא רציתי לשתף פעולה עם דון, משום מה החלטתי לא לענות ולהירדם.
לא הייתי בטוחה כמה זמן ישנתי כי לא ידעתי באיזו שעה בדיוק נרדמתי, אבל כשהתעוררתי השמש כבר לא היתה שמש בהירה וקרירה של בוקר אלה יותר שמש צורבת של אמצע היום.
התיישבתי במקומי והתמתחתי. מוזר היה שאף אחד מהעובדים לא חיפש אותי ולא האיר אותי.
דון כבר לא היה בסביבה מה שגרם לי להקלה מסוימת. נשענתי בידי לאחור וזקפתי את גבי.
הרגשתי משהו קר נוגע באצבעותיי. זה היה חפץ עגול ומנצנץ שנח על הדשא. הרמתי אותו וגיליתי שזה צמיד עם חותם. ניזכרתי בדבריו האחרונות של דון ליפני שנירדמתי :"אני יכול פשוט להפיל אותו בלי לשים לב".
מחצתי את הצמיד בידי חזק וניסיתי להישתלט על הרגשת הכעס שפשטה בי.
"ד-ו-ן" מילמתי.
קמתי ממקומי עדין אוכזת את הצמיד. משהו בי כעס על דון שלא קיבל את סירובי לשתף פעולה עם תוכניתו אבל גם במידה מסויימת שמחתי שהשאיר את הצמיד מאחוריו.
חייכתי לעצמי בעודי הולכת אל האוהל הקטן שלי ושל סביטה.
תגובות (0)