קרע: פרק שני

אני לא בחרתי בצד בני-האנוש, כפי שנטושים רבים חושבים.
מעולם לא חשבתי אפילו לרגע אחד, לצד מי אני, מסיבה פשוטה, אני לצד עצמי.
הדבר היחיד שמעניין אותי הוא לשרוד, לא מעניין אותי בצלו של מי אשרוד, העיקר שאמשיך לחיות, זה לא משנה אם זה יהיה טוב יותר או פחות, אני רוצה להמשיך לחיות, כי אני לא יכולה לתת לעצמי למות.
מעולם לא הכרתי את הוריי, אך אני מניחה שלשם כך הם נטשו אותי, בכדי שאמות, ואני לא עומדת לתת להם את התענוג במותי האמיתי, אני אומרת האמיתי, משום שככול האכפת להם, מתתי ברגע שהפכתי לנטושה.
אני כל-כך שקועה במחשבות, שאני אפילו לא שמה לב לצעדים מאחורי.
"היי."שמעתי קול כמעט שמח מידי, ידעתי שזו פלין, זו לא יכלה להיות מישהי אחרת, רק היא יכולה להתחיל שיחה בקול כל-כך אופטימי, אבל אני יודעת שזה לא יסתיים כך, שיחות איתה, תמיד מסתיימות בצורה נוראית, בעיקר בגלל שהיא חסרת סבלנות ועצבנית, וגם שוכחת שלפעמים, עדיף להשאיר את העוקצנות שלה לעצמה.
"היי." אני אומרת, ומסתובבת אליה, זוכרים שאמרתי שאני זאב בודד? אז היא מצליחה, מידי פעם, לפצח את הקליפה שלי, אבל לא תמיד, רק לפעמים.
"אז תגידי, שמעתי שהיית לך היתקלות עם פטריק אתמול?" היא שואלת וכורכת סביב אצבע קווצת שיער ג'ינג'י, תמיד קינאתי בשיער שלה, הוא היה כל-כך נפלא, כל-כך פרוע, הוא היה ההפך משיערי, שרק העצים את המראה הבובתי שלי.
אני עושה פרצוף רק מעצם אמירת שמו, והיא מצחקקת, יש לה צחוק יפה, מתגלגל, שגורם רצון להצטרף, אך אני מעולם לא הצטרפתי אל צחוקה, אני לא בטוחה מדוע.
"מה, היה עד כדי כך גרוע?" היא שואלת, מנסה להפסיק לצחוק, מפחדת שאפסיק לדבר איתה.
אני מניחה שהיא מחשיבה אותי לחברתה, אני לא בטוחה ממש למה, נכון, אנחנו נמצאות שם אחת בשביל השנייה ברגעים קשים, אך כל שאר הזמן, אני לא יודעת, מה אנחנו בכל שאר הזמן.
"את יודעת שאני שונאת אותו." אני אומרת ומגלגלת עיניים לעברה, אני יודעת שהיא לא מבינה את זה, היא פשוט רומנטיקנית חסרת תקנה, ומהרגע בו היא ראתה אותי ואת פטריק רבים יום אחד, היא החליטה שאנחנו נשמות תאומות.
אלו שטויות, אבל זה גורם לה לחייך, ולא הייתי רוצה לקחת את זה ממנה.
"ברור." היא אומרת בצחקוק, ויורדת מן פח האשפה, בגדיה נראים מעט יותר טוב, מהפעם האחרונה בהם ראיתי אותה, נראה כי לאריק היה זמן לעבוד על החורים הללו.
"היי, תגידי, איפה החצי השני שלך?" אני שואלת ומביטה סביבי, יודעת שהוא אמור להיות בסביבה.
לאחר כדקה, אזעקת מכונית מסבירה לי בדיוק איפה הוא, שנייה לפני שאני ופלין מתחפפות משם, אריק עובר לידינו בריצה, חיוך מטורף על פניו, וכל שיש לו לומר, זה "אופס."
הוא תמיד היה כזה, מן מגנט לצרות, לא חשוב איפה הוא יהיה וכמה ריק יהיה המקום, הוא תמיד יצליח לפשל.
"אתה משוגע?" אני שואלת כאשר לאחר דקות של ריצה עצרנו.
"את יודעת, את נראית ממש טוב אחרי ריצה." הוא אומר, מנסה לשנות את נושא השיחה לפני שאני מתחילה לצרוח עליו.
אבל אני חייבת לציין, הוא בחר, ביום לא טוב, ובמחמאה לא נכונה, משום שכל הקטע של המראה, זה חלק מהקטע, זה כמו שהשיער של פלין נשאר ג'ינג'י ופרוע לא משנה מה היא מנסה, או העובדה שאני תמיד נראית מלוקקת מרגל ועד קווצת השיער הקטנה ביותר על ראשי.
"מה עשית הפעם?" אני שואלת, קולי קר כקרח, ואני רואה שלרגע אחד הוא רוצה לצחוק, אני יודעת שמראי וכעסי אינם מתאימים, אך אז, הוא קלט שאני רצינית לחלוטין, והלבין.
זה לא כאילו אני מפחידה, או משהו, אבל מסיבה מסויימת, איש לא רוצה להגיע אל הרשימה השחורה שלי, חוץ מפטריק, אך הוא מככב שם מהיום שבו ראיתי אותו לראשונה.
"אני מצטער." הוא מלמל, והשפיל מבט, לרגע, לא יכולתי שלא לצחוק.
ענק כמוהו, נכנע לכעסה של פצפונת כמוני, ובכן, זה לא משהו שרואים לעיתים קרובות, כמעט ביחד איתי, פלין התחילה לצחקק, או שיותר נכון להתגלגל על הרצפה מרוב צחוק, ולא עבר זמן רב וגם אריק הצטרף אלינו.
אתם יודעים, ברגעים כמו אלו, הצטערתי על כך שאני לא נותת לאנשים להתקרב יותר, אך אם אני אתן להם להתקרב יותר, דברים רעים יקרו, וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה.