קרן אור, פרק ג'

**קרן**
האוטובוס עוצר בתחנות אבל אני לא יורדת ממנו. כשכול האנשים חוץ ממני יורדים אני רואה את הנהג בודק אם נשאר עוד מישהו על האוטובוס. הוא לא מבחין בי. הוא נוסע עוד כחצי שעה בערך, ואז עוצר לצד בית גדול ומפואר. הוא יורד מהאוטובוס ונועל אותו. כשהוא נעלם בתוך הבית אני נעמדת, ובודקת אם אני יכולה לפתוח את הדלת מבפנים. אי אפשר. משום מה אני לא מרגישה לחוצה או מפוחדת. אני חוזרת למושב שלי, מתיישבת ועוצמת עיניים. אני באמת עייפה, אחרי כל ההמולה מקודם. תוך מספר דקות אני נרדמת.
כשאני מתעוררת אני עוד באוטובוס, והוא נוסע. אני מביטה אל מושב הנהג. אין שם איש. האוטובוס נוסע מעצמו. אני מתיישבת בחזרה ומורה לעצמי לנשום נשימות עמוקות. הכל בסדר, אני בסך הכל עדיין חולמת. ואם בחלום שלי יש אוטובוס שנוסע מעצמו, אז בסדר. אבל החלום הזה כל כך מציאותי. אני חוזרת למושב שלי ועוצמת עיניים.
בום! אני מתרוממת במהירות ומביטה סביב. אה נכון, אני באוטובוס ההוא, והוא חונה. בטח כל העניין עם זה שהוא נוסע מעצמו היה דמיון. אני בודקת אם אני יכולה לפתוח את הדלת, ומצליחה. אני יוצאת לרחוב ומגלה שאני לא מול הבית הגדול ההוא מאתמול, כלומר שהאוטובוס זז כשישנתי. אבל בטוח שמישהו הסיע אותו. הרחוב שבו אני נמצאת הוא רחוב גדול, אבל אין בו כמעט אנשים. ילד בן גילי בערך שמחזיק כלב קטן עובר על פני. הוא מתנשף בכבדות. לאחר מספר צעדים הוא חוזר לאחור, ומביט בי כלא מאמין.
"מה?" אני שואלת אותו.
"את… אין לך מחושים, ולא זנב ולא כלום. את נורמלית לגמרי. אני לא מאמין!"
אני מגחכת. ברור שהילד הזה משוגע, אבל הוא די משעשע. "תסלח לי," אני אומרת בזהירות, "למה שיהיו לי מחושים או זנב?"
הוא מביט בי נדהם. "מה, לא ראית פה אף אחד?" הוא שואל, "לכולם יש מחושים או זנב או עור מוזר או משהו כזה!"
אני בטוחה שהילד השתגע על כל הראש, אבל אז מופיע איש נמוך עם עור של זברה וזנב, ומוכיח עם מי הצדק. "אוקי, זה חייב להיות חלום שלי, אבל אני בכלל לא מכירה אותך, אז מה אתה עושה פה?"
הוא מוריד את הכלב שלו על הרצפה, מלטף אותו קצת, ואז אומר, "זה לא חלום את מבינה? זו המציאות. אני אור, נעים מאוד, וזה דמקה, הכלב שלי. איך קוראים לך?"
"אני קרן, אבל מה זה המקום הזה אם לא חלום? אתה חושב שהאנשים האלה הם חייזרים או מפלצות?" אני שואלת בפחד.
"לדעתי הם לא מזיקים." אור עונה, "אני פה כבר כמה שעות והם לא שמים לב אלי בכלל. אני חושב שאנחנו בעולם מקביל או משהו."
אני חושבת על זה. "אז איך נוכל לחזור לעולם שלנו?" אני שואלת.
אור נאנח. "אני ממילא לא רוצה לחזור. כל מה שמחכה לי בבית הוא מכות, מכות, עוד מכות וקללות." הוא אומר, ועכשיו אני מבחינה בהמוני מכות וחתכים בגופו.
"מי מרביץ לך?" אני שואלת.
"חבר של אמא שלי, סם." הוא ענה בשקט, "ככה הגעתי לפה. סם הרביץ לי ודמקה הציל אותי כי הוא נשך אותו ואז ברחתי בריצה וכשעצרתי ראיתי שאני כאן. איך את הגעת לפה קרן?" הוא שואל.
"אני… אני התעצבנתי על זה שאני צריכה לטפל בשני ההורים שלי כי הם נכים, ובאחותי הקטנה ליהי ועכשיו גם בעוד תינוק." החיים שלי נראים נפלאים עכשיו, אחרי ששמעתי על חייו של אור. "אז ברחתי מהבית, ועליתי על אוטובוס, והוא נסע מעצמו בלי נהג, ואז נרדמתי וכשהתעוררתי הייתי פה."
"האוטובוס נסע בלי נהג?" אור שואל. "אני יודעת שאני נשמעת כמו משוגעת, אבל כן, כנראה כן." אני עונה. "לא, אל תדאגי. אחרי האנשים שראיתי פה היום, שום דבר כבר לא נראה לי משוג… קרן תתכופפי!"