קרן אור, פרק ז'

**קרן**
ברגע הראשון אני חושבת שאור עובד עלי, אך אז אני מבחינה בדיונון. מעולם לא ראיתי דיונון טורף ענק, אך היצור האדום הגדול ששועט לעברנו בהחלט נראה כמו אחד כזה. אנחנו רצים אל פנים המערה. אור רץ מקדימה, עוצר. "איפה דמקה?", הוא שואל. הוא מסתובב לאחור ורץ לקחת את דמקה, ואני ממשיכה לרוץ. אני רצה כי אני יודעת שאני לא אועיל לו, שהוא רץ יותר מהר ממני. אני מגיעה למדרגות חצובות באבן, כנראה המדרגות שעליהן הוא דיבר קודם. זה סוף המערה, אז אין לי ברירה אלא לטפס עליהן. אני עולה בזהירות, לאט. הרצפה כבר רחוק מתחתי ואני מתמלאת בפחד גבהים. ראשי מסתחרר אבל אני ממשיכה לטפס. אני מועדת מעט, וכמעט נופלת, אבל מצליחה להתייצב. עכשיו אני כבר על ארבע, מתקדמת בזהירות. איך הגעתי לכאן למען השם, אני חושבת, למה לא נשארתי בבית? זו הפעם הראשונה שאני תוהה מה שלום ליהי, ואמא ואבא, ואיך הם מסתדרים עם התינוק הזה, אחי. אני מגיעה למה שנראה כמו סופן של המדרגות, מעין מדף סלע גדול. אני מתיישבת עליו ומתנשפת. ואז אני רואה את אור, רץ במהירות עם דמקה בידיו. הוא מתנשף, ולא נראה שיחזיק מעמד עוד זמן רב. הדיונון מאחוריו, זוחל באיטיות על שתיים עשרה זרועותיו הריריות, מפחיד ומאיים. אור מגיע לתחתית המדרגות, מסתכל למעלה ומבחין בי. הוא מתחיל לטפס במדרגות, אבל הוא מחזיק את דמקה באחת מידיו, כך שיש לו רק יד אחת לטיפוס, והוא לא מצליח. אני רוצה לרדת לעזור לו, אבל אני לא מצליחה לשמור על שיווי המשקל וכמעט נופלת. "תישארי שם!" קורא אור. אני חוזרת למדף הסלע, ומיידה אבנים בדיונון. זה לא מפריע לו, והוא ממשיך להתקדם, אך ניכר שהוא לא מתאים לשהייה מחוץ למים. הוא זז יותר ויותר לאט, ונראה כאילו הוא עוד רגע נופל. אני מקווה שהוא ייפול. אך הוא ממשיך להתקרב בנחישות אל אור. הוא נראה רעב. אור עושה עוד ניסיון נואש לטפס במדרגות העקומות, ונתמך בקיר. הדיונון גוהר מעליו. אין לאור שום סיכוי. הוא עולה עוד מדרגה וכמעט נופל. הוא נשען על הקיר ומתנשף. אני מתחילה לרדת ממדף הסלע שלי בזהירות, כי אין מצב שאני פשוט אצפה בדיונון מחסל את אור בלי לעשות כלום. אני מתקדמת במורד מדרגות האבן, וצועקת כדי להפנות את תשומת לבו של הדיונון אלי, כדי שיעזוב את אור. אך הדיונון אפילו לא מסתכל עלי. אור מתנשף. הוא חסר אונים. הדיונון מתקרב אליו. אור נצמד אל הקיר, דמקה בין ידיו. הדיונון מקרב את ראשו האדום הענק אל אור, ואז, לפתע, הקיר שאור נשען עליו מהבהב, והדיונון נעלם.
"אור!", אני קוראת. אני מנסה לרדת בזהירות ממדף הסלע, ואז יורדת לאט אל אור. כשאני מגיעה אליו אני מוצאת אותו שוכב על המדרגות, מתנשף בכבדות, דמקה עדיין בידיו. הם לא הצליחו לעלות הרבה, כך שאני יכולה לקפוץ מהמקום שבו שוכב אור אל הקרקע. אני מטפסת מהר בחזרה לאור, מהצד השני, ואז מושכת אותו בעדינות למטה. ראשו נחבל מעט מהמדרגות, ואני מקווה שהוא לא קיבל מכה רצינית. מיד כשאנחנו מגיעים לרצפה דמקה קופץ מבין זרועותיו של אור ומתחיל להתרוצץ. אני מניחה את אור על הרצפה, ומתיישבת לידו. דמקה ממשיך להסתובב עוד זמן מה, ואז נשכב על הרצפה ליד רגלו של אור ועוצם עיניים. לאחר מספר דקות אחת מרגליי נרדמת ואני מחליטה לקום. אור נראה בסדר. אני מתרוממת על רגליי, ומיד תוקפת אותי תחושת נימול עזה ברגלי. אני מתחילה ללכת לאט. הרגל צורבת אבל אני מקווה שהתחושה תעבור בקרוב. אני מגיעה אל פתח המערה, ומיד עוצרת ומשפשפת את עיניי. לא, זה לא היה סתם הדמיון שלי. אנחנו נמצאים בג'ונגל.