קרן אור, פרק ו'

**אור**
אני מרחף לי בעולם קסום ומופלא. מסביבי מרחפים המוני פרפרים צבעוניים יפיפיים, עפים לעבר השמיים המרהיבים, שמשנים את צבעם מירוק לוורוד לצהוב. אני יודע מה קורה, ומנסה לרדת, אך לא מצליח. אסור לי להגיע לשמיים. פעם נגעתי בהם בקצה כף היד הימנית, והיא מעולם לא חזרה לעצמה. אני נאבק עוד ועוד, אך ללא הועיל. אני מקווה שדמקה יצליח לעזור לי. אוי, כמה שאני שונא את המצבים האלה. כמה שאני שונא את עצמי על היום ההוא. לו הייתי פחות טיפש, זה לא היה קורה. אני מרגיש רטט של כאב בידי הימנית. קדימה דמקה! אני חושב. אני מתקרב לשמיים. עוד חצי מטר אני נוגע בהם. אני לא מסוגל לזוז. עוד חמישה סנטימטרים! בדיוק בזמן אני חוזר למערה הקטנה. דמקה מתנשף לידי. קרן מביטה בי המומה. "אתה?" היא שואלת, "אני לא מאמינה! כלומר, שמעתי על הדבר הזה, אבל לא האמנתי בזה בכלל. אתה?!" אני נושם עמוק. "תראי, זה לגמרי מה שאת חושבת, אני אוטונוס, אבל זו ממש לא אשמתי. אני הייתי ממש טיפש. זה קרה לפני שנתיים, ביום הולדת 10 שלי. אני ואמא שלי יצאנו לטיול ביער. זה היה לפני שהיא הפכה לכזאת, כזאת מסוממת משוגעת. ואז, ביער הזה, היא הודיעה לי שיש לה חבר. אבא שלי עזב אותה כשהייתי בן 5, כי היא הרגיזה אותו, ואני אהבתי אותו מאוד. אז כשהיא אמרה לי שהיא מצאה חבר, זה נראה לי כמו בגידה. אז ברחתי ממנה ביער ההוא, ודרכתי בטעות במעגל פיות, ואז הגעתי למין עולם כזה, יפיפה וצבעוני, והוא הקסים אותי, ואז הופיע מין שדון, והבטיח לי שאני אוכל לחזור לעולם הזה אם רק אעשה מה שהוא יאמר לי. ואני הסכמתי, כי אז העולם הזה היה כל כך מבטיח בשבילי, אחרי הבגידה הנוראה של אמא שלי. וזהו, מאז אני אוטונוס, ותאמיני לי שאני מתחרט על היום ההוא יותר מעל כל דבר שעשיתי בחיים." קרן נראית המומה, "ו… וזה כמו שמספרים? כל העניין הזה עם השמיים?" אני מהנהן, "כן, אם אני נוגע בשמים שם, אני משתנה. בפעם הראשונה היד שלי נגעה בשמיים לשבריר שנייה, ומאז היא משנה את הצורה כשאני שם וכמה זמן אחרי שאני חוזר משם. אם הייתי נוגע בשמיים לפרק זמן יותר ארוך, היא הייתה נשארת ככה תמיד." אני מושיט קדימה את יד ימין, ומראה לקרן את צורתה המשונה והמפחידה. "ומה דמקה עושה שמחזיר אותך?" ממשיכה קרן לשאול. "אז זהו, העניין עם דמקה הוא כזה, דמקה הוא בעצם לא כלב." קרן מביטה בי בתדהמה, "לא כלב?" היא שואלת. "דמקה הוא בעצם, מין יצור כזה, כמו מין שדון אבל שונה, שהיה בעולם ההוא. הוא ראה את השדון מדבר איתי, והוא כנראה ריחם עלי, כי כשחזרתי ליער, מצאתי אותו ליד הרגל שלי, בצורת כלב. אחרי כמה ימים הגעתי לעולם ההוא, ואת יכולה להבין שממש חיכיתי לזה, ואז נגעתי בשמים, והיד שלי התעוותה, ואז דמקה הצליח להחזיר אותי, ואני הבנתי את הטעות הנוראה שעשיתי אבל כבר היה מאוחר מדי, ומאז דמקה תמיד איתי, למקרה שפתאום אני אעבור לעולם ההוא." קרן מתנשמת בכבדות, מעכלת את המידע. היא מלטפת את דמקה בהיסח הדעת, ואז קופצת בבהלה ומרחיקה את ידה ממנו. "אני לא חושב שאת צריכה להתנהג אליו שונה מאיך שהתנהגת אליו קודם, את מבינה, לפעמים הוא מדבר אלי קצת כשאני ישן, ואני חושב שהוא די נהנה להיות כלב." אני אומר. לאחר כמה רגעי שקט קרן אומרת, "אני יודעת יותר מדי. קשה לי מספיק לעכל שאתה אוטונוס, אז גם את זה וגם את העובדה שדמקה הוא לא באמת כלב זה כבר יותר מדי. סליחה שאני חושבת רק על עצמי, אבל אני תכף משתגעת." אני מביט בה בהבנה. "טוב, את הראשונה שאני מספר לה את זה, אז אני לא בדיוק יודע. אולי הייתי צריך לספר לך את זה אחרת. לי עצמי לקח להפנים את זה משהו כמו חצי שנה." "מה זאת אומרת הראשונה שאתה מספר לה את זה? לא סיפרת את זה לאמא שלך?" שואלת קרן. "לא יכולתי לספר לה. גם בגלל שכבר לא האמנתי בה אחרי שהיא מצאה חבר, אבל בעיקר בגלל שפחדתי שהיא תספר לחבר שלה. מסתבר שיש קבוצה של אנשים שמסתובבים בעולם ומחפשים אוטונוסים. הם מאמינים שרק בגלל האוטונוסים יש רוע בעולם הזה, והם רוצים להשמיד את כולם. וחבר של אמא שלי הוא אחד מהם. ראיתי את זה ברגע שפגשתי אותו. כנראה אוטונוסים יכולים לחוש בזה. בכל אופן, הוא לא גילה שאני אוטונוס, אבל הוא יודע שאני מוזר, והוא חושד בי. לכן הוא כל כך נהנה להרביץ לי ולדמקה. " אני אומר. "אתה יודע למה השדון הזה, או מה שזה לא יהיה, רצה שתהיה אוטונוס?", שואלת קרן. "לפי דעתי הוא סתם רשע. אולי הוא נהנה מההתעללות הזו." אני עונה. "ו… יש איזו חוקיות, שאתה מגיע לשם בגלל איזה משהו?" ממשיכה קרן. "לדעתי לא." אני עונה, "גם אני שאלתי את עצמי את זה, ולא הצלחתי להגיע לשום מסקנה. את חושבת שהאוקיינוס ההוא כבר נעלם, ושאפשר לצאת מהמערה?" אני משנה נושא. "אפשר לבדוק," עונה קרן, וקמה בזהירות. היא נראית מסוחררת ואני מבין אותה. זה לא פשוט לשמוע דברים כמו מה שסיפרתי לה. אנחנו צועדים אל הפתח, ומגלים שהאוקיינוס נשאר כמו שהוא. אנחנו עדיין תקועים במערה. אני מתיישב על הרצפה. אני עייף מהמעבר לעולם ההוא, ומיואש מהאוקיינוס שעדין נפרש למולנו. אני מתבונן בו, במרבדי המים הגדולים, בגוונים הרבים כל כך של כחול. ולפתע אני מבחין במשהו אדום, צף בין הגלים. זה נראה כאילו הוא מתקרב אלינו. אני ממשיך לבהות בו, ולתהות מהו, עד שהוא מתקרב מספיק כדי שאזהה אותו, ואז אני נבהל עד עמקי נשמתי. קראתי על היצורים האלה, ואני יודע עם כמה הם מסוכנים. בכל הספרים מדגישים עד כמה אין סיכוי לברוח מהם. "קרן," אני אומר, "אני חושב שכדאי שנברח". קרן מסתכלת עלי מבולבלת, "נברח ממה?" היא שואלת. "טוב," אני עונה, "אני לא רוצה להפחיד אותך או משהו, פשוט יש שם דיונון טורף ענק, והוא מתקרב אלינו!"