קרן אור, פרק ד'

**אור**
התפוז הענקי מפספס את קרן בסנטימטרים ופוגע בקרקע לידנו. מיד אחריו מגיעה בננה בגודל של דמקה לפחות, ואז אפרסק ענקי, שמיצו הדביק ניתז עלינו. אני מרים את דמקה ואז אנחנו מסתובבים ומתחילים לברוח במהירות. הלב שלי דופק. אני כמובן רץ הרבה יותר מהר מקרן, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי להשאיר אותה לבד. אני כופה על עצמי להישאר בקצב שלה ואנחנו ממשיכים להתקדם. הנוף סביבנו משתנה ואנחנו נמצאים עכשיו בסביבה חולית וסלעית, ופירות ענקיים ממשיכים ליפול עלינו. תפוח בגודל של ילד קטן פוגע בקרקע לשמאלנו. אגס ענק נוחת מאחורינו. לידי אני מרגיש את קרן מתעייפת יותר ויותר. המכות ברגליים שלי פועמות בכאב. אנחנו חייבים לעצור בקרוב. אני מזהה מערה קטנה במרחק של חצי קילומטר בערך. אני מעריך שאם נצליח להגיע לשם נהיה מוגנים. "עוד קצת" אני לוחש לקרן. היא מביטה סביב, מזהה את המערה שאליה אני רוצה להגיע ומהנהנת. אנחנו רצים לשם, ואז נופלים על האדמה ומתנשפים בכבדות. אני משחרר את דמקה, שכל הזמן הזה היה בידיים שלי. "את בסדר?" אני שואל את קרן, השוכבת על הקרקע לידי. היא מהנהנת וממשיכה להתנשף. לפתע עולה בדעתי שהיא התעייפה הרבה יותר ממני, כי היא מן הסתם לא מאומנת בריצה כמוני, והיא בטח ממש מותשת עכשיו. אני מניח לה לנוח ובינתיים בוחן את המערה. מסתבר שהיא הרבה יותר גדולה ממה שחשבתי. אני צועד לאורכה ומגלה שבקצה יש מעין מדרגות חצובות בסלע המובילות למעלה, ואת סופן אני לא רואה. אני מנסה לטפס בהן ונתמך בקיר המערה. לפתע הקיר מהבהב מעט, אבל אני חושב שאני מדמיין. לאחר שאני נופל ממדרגה לא ישרה ונחבט ברצפה אני מחליט לחזור לקרן. אני מתקרב למקום בו השארתי אותה, ולפני מתגלה מחזה מחמם לב: דמקה קופץ על קרן ומלקק את פניה, והיא מטילה את ראשה לאחור וצוחקת באושר. אני לא רוצה להפריע להם ולכן אני מתיישב בשקט וצופה בהם. לאחר מספר דקות דמקה מבחין בי, יורד מקרן וקופץ עלי. "הו, היי", אומרת קרן, עדיין בחיוך, אבל אני רואה שהיא מאוכזבת שהגעתי וגרמתי לדמקה לרדת ממנה. "מצאתי מדרגות חצובות באבן בקצה המערה," אני אומר לה ומלטף את דמקה, "אבל הן מאוד עקומות, אז אני לא חושב שאפשר לטפס עליהן." קרן מהנהנת, "בדקת מה קורה בחוץ?" היא שואלת. אני מניד בראשי לשלילה ואז הולך לכיוון פתח המערה כדי לבדוק. אני פותח את פי לרווחה וחוזר מהר לקרן ודמקה. "אני חושב שכל המקום הזה קסום או לא אמיתי או משהו." אני אומר, "כי מה שיש בחוץ הוא אפילו לא הגיוני." קרן מקמטת את מצחה, "מה יש שם?" היא שואלת. "אי אפשר ממש להסביר את זה, את מבינה, אני חושב שעדיף שאת תבואי בעצמך ותראי." אנחנו צועדים אל עבר היציאה מהמערה. ברגע שקרן רואה מה יש בחוץ, פיה נפער לרווחה.