קרן אור, פרק ב'

**אור**
מהר, מהר, שהוא לא ישיג אותי!
אם הוא ישיג אותי אז זהו, הלך עלי. לרוץ, קדימה, עוד קצת! אני לא יכול יותר. אני עומד ליפול. כמעט הגעתי. עוד טיפ טיפה… יש! הצלחתי! אני המנצח בתחרות הריצה הזו, איזה מזל. כבר פחדתי שאפסיד, ואז איאלץ לחזור הביתה עם הכישלון ואמא תכעס עלי, וסם, החבר שלה, ירביץ לי. אבל לא, ניצחתי. אני ניגש לעמדת המנצחים, ומכל עבר מברכים אותי אנשים שאני בכלל לא מכיר, "מזל טוב אור!", "ידעתי שתצליח אורוש", "אתה אלוף!" אני מחיך אליהם ולוחץ את ידו של מארגן התחרות. "תודה רבה," אני אומר בנימוס ולוקח את הגביע הזהוב.
הדרך חזרה הביתה קלה הרבה יותר מהדרך הלוך. בדרך הלוך רעדתי מהלחץ שאכשל, אבל עכשיו אני צועד בקלילות עם הגביע הגדול בידיי, ונהנה מתשומת הלב המופנית אלי. כשאני מגיע הביתה אני רואה שדלת הכניסה פתוחה לרווחה, ושהחדר הגדול מבולגן לגמרי. אוי, הוא שוב השתכר, אני חושב לעצמי. לסם, החבר של אמא שלי, יש נטייה נוראה להשתכר, ואז להרביץ לי או לכלב שלי דמקה. כשהוא עושה את זה אמא שלי בדרך כלל עומדת לידו ומתבוננת בנו, כאילו היא צופה בטלוויזיה. ותמיד אחרי שהוא מרביץ לי הוא מאיים עלי מה יקרה לי אם אני אלשין עליו. אוי, אני מקווה שהוא לא הרביץ לדמקה יותר מדי חזק. אם קרה לו משהו, אני לא יודע מה אני אעשה. אם אין לי את דמקה, אני אבוד. אני מתקרב בשקט לדלת הפתוחה, הגביע בידי האחת. "הא, הלך על הכלב הזה!" אני שומע את קולו הגס של סם, ונבהל. מה הוא עשה לדמקה שלי? אני נכנס לבית בזהירות, ורואה את דמקה מוטל על הרצפה, ואת אמא שלי וחבר שלה יושבים על הספה. אני זורק את הגביע על הרצפה ורץ לדמקה, ורואה שהוא בסדר גמור, רק קצת המום ומבוהל. כנראה הסם הזה שתה קצת יותר מדי. אני מרים את דמקה וממהר לחדר שלי. אני מתיישב על המיטה הקטנה שלי כשדמקה בזרועותי, ומלטף אותו באיטיות עד שהוא נרגע ומתחיל ללקק אותי, כמאשר שאין לי מה לדאוג, הוא בסדר. "היי ילד, בוא רגע!" אני שומע את חבר של אמא קורא לי, "אני רוצה לשאול אותך משהו." אני יודע שהוא ירביץ לי, אבל בכל זאת אני הולך, כי אין לי ברירה. אם לא אבוא, הוא יבוא לחדר שלי וירביץ לי חזק עוד יותר. "מה?" אני שואל אותו. "אל תדבר אלי ככה, אתה מבין?" הוא אומר, "רציתי לשאול אותך שאלה. נכון שהכלב שלך היה על הרצפה פה?" אני מהנהן. "ונכון שלקחת אותו, בלי שאני אגיד לך? לא אמרתי לך לא לעשות דברים שאני לא אומר לך לעשות? בוא יא בן זונה, אני אהרוג אותך!" הוא מתנפל עלי ומתחיל להכות אותי בכל גופי. אני מנסה לברוח אבל הוא חזק ממני. אני מרגיש כל מכה כאילו סכין מפלחת את גופי, אני חושב שהפעם הוא באמת יהרוג אותי ודי. אני כבר לא נאבק, נכנעתי. ואז קורה הבלתי יאמן. דמקה רץ מהחדר שלי, מתנפל על חבר של אמא ונושך את ידו. מעוצמת ההפתעה סם נופל אחורה, למרות שדמקה הוא כל כך קטן. אמא עוזרת לסם לקום, ואני מצליח להתחמק ממנו, חוטף את דמקה, ורץ לדלת. "היי, מה אתה עושה, ילד טיפש", אני שומע את אמא מאחורי. אני קופץ לעבר הדלת ומצליח לצאת לרחוב, ואז פותח בריצה מהירה, שמח על כל רגע שבו התאמנתי לתחרויות ריצה. כשאני מגיע לפינת הרחוב אני עוצר לרגע לנוח, ומיד ממשיך לרוץ. רק כעבור רבע שעה של ריצה אני מרגיש מספיק בטוח כדי לעצור, להוריד את דמקה, ולהתיישב על המדרכה. אני מתנשם בכבדות ומביט סביבי. הגעתי לחלק לא מוכר של העיר. אנשים מעטים נראים ברחוב, ובאלה שכן יש משהו מוזר. אני מתרכז באישה מבוגרת אחת, עד שאני מבין מה. יש לה מחושים.