קרבית- פרק ראשון (ניסיון)

"מי המלכה שהרגע קיבלה דואר בשם 'שירה גלר, עברה מיון בהצלחה ותיכלל בהדרכה ל:קורס טייס, שיארך ב: שמונה עשר לפברואר!!" קראתי בהתרגשות לתוך השפורפרת.
נועה צרחה מצדה השני של השפורפרת בהתרגשות.
"כל הכבוד לך!!! אמרתי לך שתתקבלי! מה עומר אמר?" היא קראה בהתרגשות. שתקתי.
"שירה? את כאן? " שאלה נועה בדאגה.
"עומר לא אמר כלום כי לא סיפרתי לו. כי… אנחנו לא ביחד יותר." אמרתי בשקט.
"מה קרה הפעם?״ נועה גיחכה.
"הפעם זה לתמיד נועה! אנחנו לא עומדים לחזור אני יכולה להבטיח לך.״ התעצבנתי עליה. כן נכון, לי ולעומר הייתה נטייה להפרד ולחזור אבל הפעם זה סופי.
"טוב,״ היא נשמעה מאוד ספקנית, ״מה קרה הפעם?״
״רוני פרנקל.״ אמרתי ונאנחתי בייאוש. הילדה הקטנה והמעצבנת הזאת נמצאת בתוך מערכת היחסים שלי ושל עומר מהרגע הראשון שפגשנו אותה. אני שונאת אותה ואת העיניים המושלמות האלה שלה והבטן השטוחה הזאת שיש לה.
״שוב הכלבה החנונית הזאת?! נמאס לי לשמוע עליה כבר, מה לא נמאס לה להדחף למערכות יחסים של אנשים אחרים?!״ נועה התעצבנה ואני חייכתי. איזה כיף לשמוע שאני לא היחידה ששונאת את החנונית המתייפיפת הזאת.
״תאמיני לי שגם לי. מאז הפעם הקודמת שנפרדנו היא ודור התחילו לצאת. אבל מסתבר שדור לא מספיק לזונה הקטנה, ותפסתי אותה ואת עומר מתנשקים. מתנשקים! הוא בגד בי הזבל. מגיע לו להשרף בגיהנום.״ אני מסיימת את הסיפור כשהאוזניים שלי מעלות קיטור מרוב עצבנות.
״אני לא מאמינה! אל תדאגי, הכל יחזור אליהם. את תראי. הקארמה לא מדלגת על בני זונות קטנים ובלונדיניים או על חברות שלהם.״ נועה אמרה וגרמה לי לפרוץ בצחוק. שום אדם בעולם לא היה יכול לגרום לי לצחוק על דבר כזה, חוץ ממנה.
״עכשיו אחרי שסידרנו את זה,״ נועה נשמעה מרוצה מעצמה. ״הולכים לחגוג היום בערב. אני את, לינור ותמר. לחיי הטייסת המוצלחת שחיל האוויר לא יודע מאיפה היא תבוא אליהם!״ נועה אמרה בהתרגשות.
צחקתי שוב, ״אני בפנים בתנאי שאני לא נוהגת.״
״סגרנו.״ היא צחקה ושתינו ניתקנו את הטלפון.
בערך בתשע וחצי התחלתי להתארגן. לבשתי שמלה צמודה בצבע סגול ונעלתי עקבים לבנים. ענדתי את השרשרת הכסופה שאיתה אני הולכת תמיד, זו עם שני התליונים, הפרח ותו הנגינה. ירדתי למטה אל החנייה כשאני ממלמלת לבני משפחתי קריאות שלום חפוזות. בחוץ צפר לי הג׳יפ האפור של אחותה הגדולה של נועה שמשרתת רחוק מהבית.
תמר ישבה בכיסא הקדמי ליד נועה הנוהגת, ולינור ישבה באחורי. בדרך כלל גם עידו החבר של תמר, ועומר מצטרפים אבל נועה החליטה שהערב הוא ערב של בנות. הגענו למועדון 'השכונה' המועדון האהוב עלינו ברחובות.
נכנסנו למועדון והתיישבנו על הבר.
״ומה לך יפיופה?״ הברמן העביר סמרטוט על הבר והסתכל עליי בעיניים בצבע דבש.
״היי, בחור, יש לה חבר.״ תמר אמרה בחיוך קטן. הברמן העביר את עיני הדבש שלו אליה, חיוכו עדיין רומז.
ניענעתי בראשי, ״אין חבר ואין נעליים. ותביא לי וויסקי בבקשה.״ הבחור גיחך ואז הסתובב לעבר המשקאות.
לינור ותמר הפנו את המבט לעברי, שתיהן מרימות גבה ובפרצוף שואל.
״נפרדנו, אתמול. תפסתי את הזבל בוגד בי עם רוני פרנקל..״ אמרתי והשפלתי את מבטי. הדקירה הזאת בליבי כל פעם שאני אומרת את המילה הזאת, בוגד, והתמונה שלו ושלה מתנשקים שוב מוצגת לפני עיניי.
״אוי… איך את מרגישה?״ תמר שאלה בצער.
״אני בסדר. זה היה רק עניין של זמן עד שזה היה קורה״ משכתי בכתפיי. הברמן הגיש לי את המשקה שביקשתי.
״אז מה סגרנו, יש חבר או אין?״ הוא עדיין חייך חיוך רומז ובעיניו היה מראה שובבי.
צחקתי ואז החזקתי את הכוס ביד ולקחתי אותה בשוט. ״אין חבר, ואנחנו עומדות להשתולל.״ העיניים שלי נצצו ומשכתי את נועה אחריי לרחבת הריקודים.
בערך בשתיים כבר הייתי שיכורה לגמרי. רקדתי עם בחור אחד במשך הרבע שעה האחרונה אז נצמדתי אליו ונישקתי אותו והוא תפס לי בתחת בתגובה ונישק אותי חזרה. התנתקתי ממנו והתחלתי לצחוק. בארבע בבוקר יצאנו משם, אני, תמר ולינור מסטולות לחלוטין ונועה שהייתה הפיקחת מבינינו נהגה. היא הורידה אותי בבית והלכתי לחדר שלי בשקט. כאילו ניסיתי. התנדנדתי קצת ואז התחלתי לשהק. שתיתי קצת מים עם נענע ואז התקלחתי במים קרים ונירדמתי.
קמתי בבוקר לקול השעון המעורר של אחותי. נשארו לי בדיוק עוד חמישה ימים עד תחילת הטירונות, ואני תיכננתי לנצל אותם לשינה רצופה.
יש לי שני אחים קטנים, מיכל בת 13 ועדן בן 16. החדר שלי מיכל ממש צמוד לשלי, ולכן שמעתי את השעון שלה. הראש שלי כאב מהנגאובר והייתה לי בחילה.
היה דיי נחמד לשמוע אותה מתארגנת לבית הספר בזמן שאני נשארת במיטה בלי שום התחייבות. כלומר עד עוד חמישה ימים שהטירונות תתחיל.
הטלפון שלי צילצל. נאנחתי והתפללתי שהוא יפסיק. הוא לא הפסיק. קמתי בעצבנות מהמיטה וניגשתי לטלפון רק כדי לראות על המסך 'עומר שאני אוהבת כלכך' באותו הרגע התחלתי לבכות.
למה לא שיניתי את השם המטופש הזה?! איך הוא מעז להתקשר?! ולמה הוא חושב שאני אענה לו?!?! רציתי לזרוק את הטלפון על הריצפה, אבל בסוף רק ניתקתי לו וחזרתי לישון.
קמתי בערך באחת ולקחתי שני כדורי אופטלגין. הכנתי חביתה ואכלתי בשקט מול הטלוויזיה.
הדלת נפתחה ועדן נכנס פנימה. הוא נעמד מולי והסתכל עליי, מרים גבה.
"את נראית כמו מישהי שחבר שלה זרק אותה." הוא אמר וניגש אל המטבח. לא הגבתי. וואו זה באמת כזה ברור?
שמעתי אותו לוקח משהו מהמטבח, ואז הוא התיישב לידי עם שתי כוסות מים.
"אז מה קרה?" הוא הגיש לי אחת והתרווח על הספה לצידי.
"הדפוק בגד בי." אמרתי ולקחתי שלוק מהמים. ״וגם השתכרתי אתמול לגמרי אז אני משלמת את המחיר.״
עדן גיחך, "וזה מה שאת רואה?" הוא שאל והרים גבה לעומת ליאונרדו דיקפריו הרוקד על המסך בתלבושת של ג׳ק דוסון על ספינת הטיטאניק.
״היי, היי!״ מחיתי כשהוא לקח לי את השלט והעביר את הסרט.
"סיפרת לו שהתקבלת?" הוא שאל, עובר על רשימת הסרטים שיש לנו בוי או די.
"נראלך?!" שאלתי בזעזוע. עומד בחר בסרט האהוב על שנינו, בחזרה לעתיד.
"כדאי לספר לו?" שאלתי לרגע בהיסוס.
"אה עזבי, הוא זין קטן. לא מגיע לו שתנשמי לידו בכלל." הוא אמר ומשך בכתפיו וגרם לי לצחוק.
ֿ״תכין לנו פופקורן.״ ביקשתי והנחתי את ראשי על כתפו. הוא צחק.
חמשת הימים עברו במהירות, ולפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי עומדת בכניסה למחנה עם עוד שלושים טירוניות אחרות, תיק ענקי בצבע ירוק מגעיל ומדים.