קצת שונה פרק 3

הרגשתם פעם כאילו העולם סוגר עליכם? שאתם יותר מידי לבד גם אם יש הרבה אנשים בחדר?
האם הרגשתם אי פעם את ההרגשה שאתם לא טובים? שאתם גרועים מידי לחברה?
ואולי לפעמים חשבתם עד כמה יש אמת במילותיהם?
הרי אנשים לא באמת מכירים אותך אז הם אומרים את האמת, לא?
זה כואב זה משאיר צלקות בנפש שלך, הרצון שלך להעלם גודל אתה מתחיל לפחד מהכל וזה התחושה הכי נוראית שיש בעולם.
כשהייתי קטנה הכל היה שונה, היה לי את הנקודת אור שהאירה לי את החיים, ההורים שלי שגם הם כעת לא איתי, הוא לוקח את הטובים ביותר.
אני לא מבינה מה עשיתי לאחרים, אני מצטערת באמת שלא נולדתי דוגמנית רזה מקל שנוצרה במיוחד לפי דרישותיהם?? אבל מה אני יכולה לעשות.
קמתי לאחר חצי שעה ששכבתי על הרצפה הקרה והמלוכלכת משקיות האוכל שתלמידים פיזרו בה לאחר ההפסקה והתקדמתי לעבר הכיתה שכל צעד גורם לצריבות מגופי, עד שהגעתי לכיתה עבר 15 דקות אני חושבת שזה היה 15 הדקות הכי קשים בחיי.
כאשר פתחתי את הדלת כל הכיתה הסיטה את מבטה כלפיי ברחמים, שנאתי את זה כל כך.
"מה קרה לך,מייגן?" שאלה המורה מופתעת
"אני..אניי" התחלתי לגמגם לא יודעת מה לומר והפנתי את מבטי הצידה רואה את ראיין מסמן לי לשתוק וכך עשיתי.
"אני נפלתי בגלל זה איחרתי" אמרתי במהירות והיא הנהנה לחיוב, התעלמתי מדבריה למרות שידעתי שהיה לה כוונה טובה אבל הרגשתי שהיא בעיקר מרחמת עליי ולא יכולתי לחיות עם זה שאני הילדה המסכנה הזאת.
היום נגמר, שמחתי כל כך אני חושבת שזה היה הרגע הכי מאושר בחיי בכל היום הנורא הזה, דמיינתי את מה שאני הולכת לעשות בדיוק כאשר אני יגיע הביתה המחשבות האלו הרגיעו אותי.
התקדמתי לביתי לאט כי לא יכולתי יותר מהר מזה ולבסוף הגעתי, לא ראיתי שום דבר מרגע זה חוץ מי את המיטה שלי, צנחתי עליה ובמהירות נרדמתי.