קצת אנושיות!

בוקר. הבוקר הקר והמעצבן הזה. קשה לקום. אתה מת ככה להמשיך לישון, מה אפשר לעשות עם מזג אוויר נאחס שכזה? "גלינג-גלינג!" צלצל השעון המעורר. "גלינג-גלינג!" הוא חזר. "חתיכת…." אמר אדריאן בישנוניות, ודפק בחוזק רב מדי על השעון, שהתנפץ כתוצאה ממכה הרסנית של אגרופו. הוא הביט בשעון ידו האנלוגי, לבש את בגדי בית הספר ורץ במהירות המקסימום של B-M-V ממוצעת. לא מטאפורה. הכוונה ל-240 קמ"ש אמיתיים. הוא כבר הגיע לשער, אבל הוא לא הספיק. איזה אידיוט מעצבן כבר נעל אותו. "יש לי חתיכת רעיון משוגע…" לחש אדריאן וניסה למצוא סיכת ביטחון בכיסו. "יש!" הוא צהל ופרץ את מנעול השער, YALE מסוגו. אדריאן רץ במסדרון, אך ראה את המורה עובר שם. הייתה לו הזדמנות מצוינת לרוץ ברגע שהמורה ייכנס לכיתה השנייה, והוא ניצל אותה. הוא רץ במהירות של טויוטה ממוצעת (לא מטאפורה. הכוונה ל-200 קמ"ש אמיתיים), וכתוצאה מפגישה של כף רגלו עם הדלת, היא נשברה בבום גדול אחד. למרבה הצער, המנהל היה בכיתה. זה היה ממש, אבל ממש, לא מתוכנן. "אדריאן! כל-כך נחמד לפגוש אותך! בדיוק דיברנו על הכוח והזווית הדרושה לשבירת חפץ." אמר המנהל בטון של שמחה מזויפת. הוא נעץ מבט כה זועם באדריאן שהתיישב על כסאו. "אנדריי!" לחש אדריאן. "מה?" שאל אנדריי. "היי." ענה אדריאן. "אוח אתה והשטויות שלך!" ענה לו אנדריי. אדריאן, שהשתעמם סופית מהשיעור, שקע במחשבותיו. הוא חשב על העונש שהמנהל עומד לתת לו. על התיק ששכח לקחת ועכשיו שוב יענישו אותו. על זה שלחש לאנדריי ואולי שמעו אותו ושוב יענישו אותו על זה. רגע לפני שאדריאן נרדם, הוא החליט לנסות לעשות משהו שימנע ממנו מלהירדם (דבר שיביא עונש רביעי כמובן), הוא החל לשרבט מילים על הדף.
"מה היה אז, לפני 1000 שנה? היו אבירים, וכתות משונות. מה היה אז, לפני 1000 שנה? את זאת איש, בחיים לא יידע. מה היה אז, לפני 1000 שנה? אולי דינוזאורים, ניצבו בתערוכה? מה היה אז לפני 1000 שנה? את זאת איש, בחיים לא יידע."
"אדריאן! קום והראה לכיתה את הדבר שכתבת!" שאג המנהל בכעס. אדריאן לא ידע מה לעשות. "אה, זה סוג של שיר כזה." אמר אדריאן. "שיר אהבה?" שאל מישהו בלעג. "לא. למרבה הצער לא. אז אם אפשר, אני אקריא." אמר אדריאן והחל להקריא. מחיאות כפיים סוערות נשמעו מרחבי הכיתה. "אני רוצה להודות, לי, לסוכנת שלי, וכמובן למנהל היקר שרותח מזעם עכשיו, שנתן לי להקריא את הקטע הזה בפניכם." אמר אדריאן וקד קידה לכיתה. כצפוי, המנהל באמת רתח מזעם. יוליה שלחה לעבר אדריאן מבט שובב כזה, ומיד לאחר מכן אדריאן הראה לאנדריי את לשונו בלגלוג. בררררר. הפסקה. "נתראה אחרי ההפסקה, רומיאו קטן!" אמר אנדריי ודפק ריצה לכיוון המגרש.
*************************************************************************************
בלה. ההמשך יבוא, אם תאהבו את זה.