קצת אחרת-פרק ראשון

"קמתי" צעקה מאיה אל אמה,"תמהרי,את תאחרי לבית ספר". זה היה עוד יום רגיל אצל מאיה,לקום בשבע, להגיע לבית הספר ולחזור אל השעמום הבלתי פוסק שבבדידות.
"נמאס לי" סיננה לעצמה מאיה בשקט,"היום אני יהיה אני וסוף סוף אתחבר עם בנות אחרות",זה מה שהיא אמרה לעצמה כל יום במשך ארבעה חודשים. "למה אני חייבת להיות כזאת ביישנית" חשבה לעצמה.
משהייתה ילדה,מאיה הייתה מתחברת בקלות לילדים חדשים, אפילו כשהגיעה לבית ספר חדש התחברה בתוך זמן קצר וכבר מצאה את עצמה מוקפת בבנות חברותיות, אבל כשעברה לבית ספר חדש לאחר שבבית הספר הישן שלה לא היה לה נוח והחברות שהיו לה השתנו לרעה, משהו במאיה השתנה.
"מה קרה לי פתאום?" שאלה את עצמה, "אני מרגישה כל כך סגורה,לא נוח לי לצחוק עם אף אחד,לפעמים אני מרגישה כאילו אני צריכה לקבל אישור מאנשים אחרים כדי להיות חברה שלהם, אני כזאת מוזרה". "מה פתאום מוזרה?!" אמר לה הקול הפנימי שמנחה אותה תמיד, "אז קצת קשה לך להיפתח מול בנות אחרות,ביג דיל". "ביג דיל?!" מאיה החזירה תשובה, "אני כבר בבית הספר החדש הזה כבר ארבעה חודשים! ואין לי אפילו חברה אחת טובה!"."יש אנשים שאין להם חברים טובים במשך כל החיים" ניחם אותה הקול הפנימי, "נו אז זה אומר שגם לי לא צריך להיות חברות?אפילו לא אחת?,חברה שאוכל לדבר איתה חופשי,לצחוק איתה בלי חשבון וללכת איתה לטייל בכל הקניונים שיש".
"תחנת האורנים" הודיע הכרוז האוטומטי באוטובוס. מאיה מיהרה לרדת מהאוטובוס,הרי קרה לה שפספסה את התחנה והייתה צריכה ללכת עשר דקות חזרה לתחנה.
"טוב יש לי עוד עשר דקות עד הצילצול, לפחות היום התחיל טוב" חשבה לעצמה וחששה מן הבאות.
מאיה נכנסה אל הכיתה הרועשת, כמעט אף אחד לא שם לב אליה כשנכנסה, היא פילסה את דרכה אל הכיסא שלה מול הילדים,"סליחה,אתה יכול לזוז בבקשה?" אמרה אבל אף אחד לא שמע אותה. לבסוף לאחר שנמחצה לה קצת הרגל לאחר שמישהו דרך עליה,הגיעה מאיה למקום שלה,"בוקר טוב" אמרה לילדה שיושבת לידה שחר הבת,"בוקר טוב" החזירה לה שחר בחיוך חצי עקום.
"הלוואי שהייתי חברה שלה היא כל כך חמודה,היא בטח חושבת שאני מוזרה" חשבה מאיה לעצמה "מה לעשות?ללכת אל קבוצת הבנות ששם או להישאר במקום" מאיה החליטה לבסוף ללכת אל הקבוצה, אולי תשתלב בשיחה ותיצור חברויות חדשות.
"אתן לא מבינות" אמרה נועה " מצאתי אתמול שמלה מהממת מהחנות החדשה בקניון!","יא,כמה היא עלתה?ויש לך תמונה שלה?" אמרה סיוון, "היא עלתה 450 שקל, היא פשוט מושלמת!". "נו אתן מוכנות לבוחן?" לינוי החליפה נושא, "בטח שכן" אמרה נועה "חרשתי כל אתמול על החומר". "אני מקווה שכן" אמרה רוני, "החומר ממש קשה,המורה הגזימה הפעם".
"להגיד משהו?או שלא,אני לא יודעת! הם בטח לא יקשיבו לי,הם יחשבו שאני חרשנית מדי" חשבה לעצמה מאיה. פתאום הפעמון צילצל והמורה להיסטוריה זיווה נכנסה לכיתה.
"להוציא דפים הבוחן הגיע,אני מקווה שכולם מוכנים", "אוף נו באמת, על הבוקר?המורה אבל.." אמר שחר הבן, "בלי שום אבל,הודעתי על הבוחן שבוע מראש,זה די והותר זמן ללמוד טוב לבוחן".
זיווה כתבה את השאלות על הלוח " תתחילו,ואני מזהירה בלי להעתיק! אני רואה הכל".
הבוחן התחיל,"פססט מאיה" לחשה שחר הבת "מה התשובה בשאלה הראשונה?",
"אמממ ד' " לחשה מאיה, מאיה סיימה את הבוחן במהירות בדקה שהכל נכון,הגישה ויצאה מהכיתה להפסקה,"נו באמת מאיה, רק כששחר צריכה משהו את נותנת לה אבל להיות חברה שלך?לא בא לה בחשבון! רואה שעדיף לבד?" אמר הקול הפנימי למאיה, " נו תסתום אולי ככה היא תיהיה חברה שלי" "באמת?עזרת לה גם בבוחן בחשבון ובלשון,ומה יצא מזה?כלום בתוספת שום דבר!" פתאום משהו הסיח את דעתה של מאיה.