קצר, בהמשכים, כבר סיימתי

זה היה יום שמש יפהפה, הציפורים צייצו וריחפו על פני השמים הכחולים והעננים התאספו כפס יחיד ודק לאורכם כעמוד שדרה. ריח האביב עמד על פני העשבים הירוקים והרוח לשה ולשה בצליל מתקתק המקפץ על המשטח הרך. הייתה זו התקופה לקראת סוף השנה ולמרות שעדיין לא ממש היה ניתן להריח את הסוף, זו אחת מהתקופות האלו שאתה לא באמת רוצה שתגמר. ממש כמו הדקות האחדות הללו אחר הצהריים, לפני שחושך הערב זולג, דקות של הקלה ללא הטעם המריר של המחשבה על הסוף.
בשעות אלו בדיוק התהלכה נערה גבוהת מראה, בעלת שיער סגול אסוף; לחצי הקוקו הרגיל שלה, מבטה נחוש. היא חצתה מסדרון חיצוני הנמצא על סף מבנה בית הספר אל עבר אולם הספורט, או אחד החלקים האחוריים של החצר. במסדרון הזה אף אחד לא עובר לעיתים קרובות, אלא אם כן היה זה שיעור ספורט שבדיוק הסתיים. לא היה ברור מה היא עושה שם, שעה שהנערה בעלת הגרביים הארוכות והחצאית האחידה חצתה את דרכה אל כיוון החצר.
אלו היו שעות יפות מדי מכדי לחלוק אותן לבד. הנעליים החומות שלה נקשו על פני רצפת השיש הצחורה וחרוטי עמודים בסגנון יווני הפרידו מדי פעם בינה לבין הירוק הבוהק שבחוץ. מי שלא הכיר אותה היה עלול לחשוב שקרה משהו, אבל אל חשש, אין אנשים בבית הספר שלא מכירים אותה ואת פניה.
זה היה בדיוק כשמצאתי את עצמי חוצה את המסדרון בעצמי מסיבה לא רגילה; רציתי לשאול את המאמן דבר מה שחשבתי לחשוב, ובדרך חזרה נתקלתי בקאדז׳ו שהתחיל להסביר לי מה הוא עושה שם בעצמו, לפני שאסביר זאת לגבי עצמי. הפתיע אותי לראות אותה הולכת שם והרגליים שלי שפשפו את הרצפה הצחורה שניות שעצרתי כדי להביט טוב יותר בפניה.
"מריה." המילה נפלטה מבין שפתיי כשעצרתי לגמרי.
הנעליים החומות שלה נעצרו וכשעיניה הנחושות הבחינו בי נדמה היה שהערתי אותה מרצינותו של חלום בהקיץ והבעות פניה התרככו.
"או, מיראנו, קאדז׳ו, מה אתם עושים פה?" נדמה היה שהיא לא באמת מצפה לתשובה, אבל החיוך על פניה גרם לחיוך רפוי לעלות על שפתיי. גם היא הייתה מופתעת למצוא אותנו כאן, אבל מעט פחות.
היא אולי לא יודעת את זה, אבל שמתי לב בכל פעם שראיתי אותה עם חיוך על הפנים כי הדבר גורם לי להיות מעודד במשך כל הפסקה. שמחתי שלא הייתי צריך להסביר ושקאדז׳ו לא יצטרך להתחיל עכשיו את כל ההסבר שלו מההתחלה; ושמתי לב שגם הוא הופתע לראות אותה פה. זה לא שהיא מדברת עם אנשים כל הזמן, אבל כשהיא מסתובבת במקומות שאנשים נראים בהם היא תמיד נראית כה… עטופה. וכעת נדמה לפתע שזה תמיד היה הטבע האמיתי שלה, להתהלך לבד, ושפשוט אף אחד לא ראה את זה.
אתם חייבים להבין – זה בית ספר קטן עם 3 כיתות לכל שכבת גיל, אכפת לנו אחד מהשני באותה מידה של אנשים שגרים בקיבוץ. ואפילו אז, אם זה לא יסביר את רמת העניין שיש לי כלפיה, אתם חייבים להבין; היא אדם מאוד מאוד מיוחד. עם לרצות או בלי, היא כבר מובילה חלק מהבית ספר הזה שלוש שנים.
"טוב לראות אותך." בירכתי אותה, "אנחנו בדיוק בדרך חזרה כדי לשבת בחצר הקדמית. את מוזמנת."
קאדז׳ו חייך חיוך רחב יותר, עיניו הצתמצמו, פניו נראו כנות והוא שיפשף במעט מבוכה את אחורי הראש שלו על השיער השחור. "בדיוק, את מוזמנת." נימת צחוק חביבה התלוותה לדבריו, כהרגלו, ולא הייתי בטוח איך מישהו יכול בכלל לפעמים לסרב לאדיבותו המקסימה. אם למישהו יש סיכוי איתה, הוא יהיה הניחוש שלי.