קצלקואטל – פרק 6#

קול צלצול השעון המעורר מילא את חלל החדר.
ג'ונתן קם לישיבה, מפהק, ולחץ על כפתור ההשתקה של הטלפון. הוא נשכב שוב לרגע, מעכל את סביבתו, מתבונן בקרני השמש המתגנבות בעדינות דרך החלון, לאורך התקרה ואל דלת החדר.
לאחר חיטוט קצר במקרר שלף מתוכו ג'ונתן מספר ירקות ופירות, ובשילוב עם מעט שיבולת שועל דחס אותם אל תוך מעבד מזון והפעיל אותו. מבעד לחלון נשקפו שמים כחולים, עם עננים לבנים המשייטים בהם בעצלתיים. ג'ונתן התבונן בהם רגע אחד, חש כמיהה בלתי מוסברת, בטרם נזכר לכבות את מעבד המזון. הוא שפך את התערובת שנוצרה אל תוך כוס גדולה, וחצי-לגם-חצי-לעס את התוצר בעודו מעיין בחדשות הבוקר בטלפון שלו.
ידיו של ג'ונתן נאחזו במתח שהיה תלוי על משקוף דלת חדרו, והוא החל מרים עצמו מעלה ומטה בקצב מהיר. רוח עדינה התגנבה אל תוך החדר, והוא חש את המשב הקריר על עורפו בעוד ששרירי גבו וידיו מתאמצים להחזיק את משקל גופו. "תשעים ושש… תשעים ושבע… תשעים ושמונה… תשעים ותשע… מאה…" הוא ספר, עוצם את עיניו בעודו מתרכז בשקט בניסיון שלא לאבד את הספירה.
הטלפון, שנח על משטח העבודה של המטבח, רטט.
ג'ונתן הרפה מהמתח, מנער את ידיו בעדינות בעודו מרים את המכשיר מהדלפק, והתבונן בהתראה שנפתחה על גבי המסך. "היי ג'ונתן, הארגון רוצה שאני ואתה נעבוד יחד על תיק כלשהו. אתה יכול להגיע למשרד בערך בתשע?" קראה ההודעה מרוני. ג'ונתן הקליד הודעת אישור קצרה בתגובה, ואז פנה אל חדר האמבטיה של הדירה הקטנה, חולף בדרכו על פני התעודה הרשמית שקיבל אתמול. הוא עצר לרגע, מתבונן בה. "גיבור," נכתב בה. ג'ונתן התבונן בה, כמעט מבולבל.
"גיבור". מעניין מה זה אומר.
הוא החנה את האופנוע שלו מול כניסת בניין ארגון הגיבורים ומיהר פנימה. רוני ביקש ממנו להגיע בתשע, והשעה הייתה שמונה חמישים וחמש. ג'ונתן עשה את דרכו פנימה, חולף על פני אנשים בחליפות עסקים, גיבורים סוחבים מזוודות מלאות ציוד טקטי, ואנשי ניקיון שנאבקו למנוע את התפשטות הלכלוך שגרפו נעלי האנשים פנימה. ג'ונתן רץ במורד המסדרון, עד שהגיע למשרד שהשלט על דלתו קרא "אינפורמציה 355". רוני חיכה לו לידה, מנופף בידו בהתלהבות כשראה את ג'ונתן מתקרב. "איחרת," הוא קרא אליו, מראה לו את השעון במכשיר הטלפון שלו, שהורה על תשע ודקה. "סליחה" אמר ג'ונתן, נכלם מעט. רוני צחק. "הכל טוב. אתה רוצה שניכנס, או שנדבר על זה בהליכה? מזג האוויר יפה ויש לי הכל על הלפטופ שלי גם ככה". "נלך," הסכים ג'ונתן, ורוני אותת לו בידו לעקוב אחריו. הם יצאו דרך כניסה שונה מזו שג'ונתן הגיע דרכה, ורוני הוליך אותם דרך הרחוב הומה האדם עד שהגיעו לרחוב צדדי, שם התיישבו בבית קפה קטן שקירותיו בנויים מלבנים אדומות. "אספרסו קצר, בבקשה," הזמין רוני מהמלצרית, וכשפנתה אל ג'ונתן הוא מילמל בבושה, "שוקו חם". המלצרית הלכה, ורוני הסתכל בו במבט מוזר. "אני לא שותה קפה," הסביר ג'ונתן במבוכה, עיניו נעוצות בכלי הסוכר שעל השולחן. "אני לא אוהב את הרעיון של להתמכר למשהו". רוני נופף בידו בביטול. "אתה יודע מה, אני אפילו לא צריך להיות מופתע. אין לך מושג כמה אנשים אקסצנטריים ומוזרים אתה רואה כשאתה עובד עם גיבורים. פעם הייתי פה עם קצלקואטל, וגם הוא הזמין שוקו, ואז התפלא שהוא לא מלוח וחריף. מסתבר שזה היה קטע אצלם," אמר רוני, מעווה מעט את פניו במין חיוך שהיה בו זמנית משועשע ונבוך. "בכל אופן," המשיך, "התיק הזה יועד ספציפית לך, כי העבריינית המדוברת היא אמנית לחימה לשעבר, ושמענו שזה בדיוק סוג המומחיות שלך, אני צודק?" ג'ונתן הנהן. "הבחורה הזאת היא מהגרת יפנית בשם האניה שימאזאקי, והיא הייתה תלמידה לשעבר של קאלי. אה, מדברים על החמור!" אמר רוני בעודו מברך בעליזות את האישה שהתקרבה לשולחן ממאחורי ג'ונתן. "אפשר להצטרף אליכם, אדונים נכבדים?" היא שאלה בעודה מסתכלת בשניים בחיוך משועשע. היה דבר מה משונה מאוד בשביל ג'ונתן בלראות אותה לובשת מכנסי ג'ינס וחולצת טי במקום הקימונו של אתמול. "רצוי בהחלט," אמר רוני והחווה בידו אל מקום ריק לצד השולחן, אליו גררה קאלי כיסא והתיישבה עליו בתנועה אלגנטית. היה דבר מה מעורר יראה בדרך שבה תכננה כל תנועה להיות חסכונית ומינימלית ככל האפשר כמו כדי למנוע פגיעה של יריב, שהותיר רושם רב על ג'ונתן. חושיו כאמן לחימה הורו לו עליה כעל יריבה היפותטית מסוכנת.
"למה אתה מסתכל עלי ככה? אני נראית עד כדי כך זקנה?" שאלה קאלי את ג'ונתן, חיוך קל על שפתיה. ג'ונתן השפיל את מבטו בבהלה. "את לא זקנה," מלמל. "או, אני ממש כן," צחקה קאלי. "אני אהיה בת שישים ושתיים בחודש הבא. אני די בטוחה שהייתי יכולה להיות סבתא שלך". ג'ונתן התבונן בה בפליאה. "כן, שילוב של אומנויות לחימה וכוחות על עושה פלאים לעור הפנים," חייכה קאלי, מסובבת את ראשה לצדדים כדי להדגים עד כמה עור פניה חלק. "לא לשיער, אגב. אני צובעת. אבל אל תספר לאף אחד". ג'ונתן הנהן, מבולבל מעט. "זוכר מה שאמרתי לך על אנשים אקסצנטריים?" מלמל רוני, מגלגל את עיניו. "אמרת משהו?" אמרה קאלי, מפנה אליו את ראשה בחדות. רוני הרים את ידיו בכניעה.
המשקאות הגיעו, ורוני שלף את המחשב הנייד מתיקו בעוד שג'ונתן לגם מהשוקו החם. המשקה היה מתוק וחלבי, ובבירור עשוי משוקולד אמיתי ולא אבקה, אך היה בו מעט יותר מדי סוכר. רוני סובב את המסך לכיוון קאלי וג'ונתן. בתמונה שהקרין נראתה אישה בעלת שיער שחור ארוך מניפה חרב ארוכה בעודה מזנקת באוויר. "בעיקרון הזמנתי את קאלי לייעוץ נוסף בעניין, כי היא הכירה את הבחורה. היינו משאירים לה את הטיפול בזה, אבל בגלל רעידת האדמה בהודו שולחים את הגיבורים החזקים לעזור בשיקום ופינוי הניצולים," אמר רוני. "איינשטיין ואנה כבר שם, ואני וקצלקואטל אמורים לטוס היום אחר הצהריים," הסבירה קאלי, ולמראה מבטו השואל של ג'ונתן צחקה. "אנה זו דוקטור קוסמוס. אנה אנדרסון. לרוב אנחנו קוראים אחד לשני בכינויים, אבל דוקטור קוסמוס זה הרבה פחות קאטצ'י מהאחרים". רוני כחכח בגרונו. "תשומת לב, בבקשה," אמר, ומיקד את התמונה על פניה של האישה. ג'ונתן לא היה יכול לראות הרבה ברזולוציה הנמוכה של התמונה, אבל הבעת ההנאה המעוותת על פניה הייתה בלתי ניתנת לפספוס. "האניה שימאזאקי היא תלמידה לשעבר של קאלי, שהיכולת שלה באומנות הלחימה היא, למיטב הבנתי, גבוהה מאוד. לפי התיעוד שלנו היא עזבה את הדוג'ו של קאלי לפני שנתיים כדי ללמוד אומנות לחימה אחרת בטיבט, אבל שם היא מצאה ארטיפקט כלשהו שנתן לה יכולת מיוחדת. אנחנו עדיין מנסים להבין במה בדיוק מדובר, אבל מה שזה לא יהיה, זה עושה אותה ממש, ממש חזקה. חושב שאתה יכול להתמודד עם זה?" התבונן רוני בעיניו של ג'ונתן, שהיסס לרגע בטרם הנהן. "אני מקווה שאתה מבין את הרגישות של העניין – יש מעט מאוד כוחות שאינם מבוססי מוטציה שם בחוץ, ואם זה באמת אחד מהם, אז אנחנו צריכים לא רק לעצור אותה, אלא לחקור במה מדובר ולגלות האם זה משהו שאנחנו צריכים ויכולים לעצור. על כל כלי הנשק ברמה הזאת יש רגולציה כבדה, ואם יתברר שיש כלי נשק חזק כל כך בייצור המוני בלי השגחה זה יהיה הרסני," אמר רוני בחומרה. ג'ונתן הנהן בשנית. "יש טיפים בשביל הטירון, קאלי?" שאל רוני, מפנה אליה את ראשו. קאלי חשבה מעט בטרם ענתה. "האניה היא טיפוס מאוד אגרסיבי. אם תילחם נגדה, היא כמעט בוודאות תנסה לקחת את הצד ההתקפי. בנוסף, האניה לא למדה רק אצלי – היא למדה גם אייקידו וקנדו, אז היא קטלנית גם בקרב פנים מול פנים אבל גם בחרב. אני לא יודעת בדיוק על הכוח שלה, אבל מבחינת החולשות שלה, כנראה יהיה לך קל יותר אם תנצל את הכעס שלה כדי לגרום לה לעשות טעות, כי היא נוטה לשכוח את המגננה שלה כשהיא מתעצבנת". "מאוד שימושי," סיכם רוני ביובש. "זה מאוד שימושי לכל אמן לחימה ששווה משהו! מה אתה רוצה שאני אגיד לו, שיש לה כפתור שאם הוא ילחץ עליו היא תכבה?!" הזעיפה קאלי את פניה לעבר רוני. רוני הרים שוב את ידיו. "סליחה, פשוט לא ידעתי שזה אמור להשמע עד כדי כך סטריאוטיפי," השיב. קאלי גלגלה את עיניה. "בכל אופן, הסיבה שאנחנו מתבייתים עליה דווקא עכשיו היא בגלל שהמודיעין שלנו גילה שהיא חזרה לעיר, והצלחנו למצוא את הדירה שלה. אז היום בשתים עשרה בצהריים נבוא שנינו ועוד כמה חבר'ה מהכוחות המיוחדים, ונוביל פשיטה על המקום. הכל ברור?". "למה בשתים עשרה?" שאלה קאלי, מרימה כוס מלאה תה מהביל לשפתיה. "היא פושעת נמלטת. היא כנראה יוצאת רק בלילה, כדי להקטין את הסיכוי שמישהו יזהה אותה. לפי ההגיון הזה, סביר להניח שבשתים עשרה בצהריים היא עוד תהיה בבית, ואולי, אפילו יותר טוב, תהיה ישנה," השיב רוני, קולו ענייני. "הא. הייתי בטוחה שאת הדברים האלה עושים בלילה," אמרה קאלי, מחייכת חיוך יבש. "רואה, אני לא סטריאוטיפי כמוך," השיב רוני. קאלי צחקה. "טוב, בנים, אני צריכה לזוז, כי יש לי טיסה בעוד כמה שעות ועדיין לא התחלתי לארוז. ביי!" אמרה, בעודה מזיזה את הכיסא וקמה ממקומה באותה תנועה אלגנטית. רוני נופף בידו לשלום, וג'ונתן הנהן, שניהם צופים בה מתרחקת לאורך הרחוב עד שלבסוף נעלמה בפנייה.
"זה הקיו שלנו," אמר רוני, קם ממושבו. "קדימה, אנחנו מתחילים לזוז".

חרש חרש עלו הגברים במדרגות הבניין הקטן, המוזנח למראה.
ג'ונתן, לבוש במדים הטקטיים השחורים, התבונן בשעון שלו.
אחת עשרה חמישים ושבע.
הם היו שבעה – ג'ונתן, לבוש במדים המעט לא נוחים, שהיוו תחליף זמני לתלבושת גיבור קבועה שהיה אמור לקבל, בולע את רוקו בעצבנות. רוני, מבט רציני בעיניו, אקדחו בידו והוא לובש מעיל ארוך מעל לאפוד המגן שלו. לצידם היו חמשת אנשי הכוחות המיוחדים – האנס, כריסטופר, רוברט, ג'ואי ופליקס, כולם אנשי מקצוע בעלי מבט קר שגרמו לג'ונתן להרגיש לא בנוח כשלחץ את ידיהם, במדים דומים לשל ג'ונתן אך בליווי מסכות מגן ורובים אוטומטיים ארוכים, אכזריים למראה.
אחת עשרה חמישים ושמונה.
הם נעצרו במסדרון, מחוץ לדלת של דירה מספר חמש עשרה. אחד מאנשי הכוחות המיוחדים – ג'ואי, אולי – שלף מתיק על חגורתו מכשיר דמוי סטטוסקופ והצמיד אותו אל הקיר, מכניס את האוזניה אל אוזנו. לאחר מספר שניות של הקשבה דרוכה הוא השיב את המכשיר אל חגורתו והנהן.
אחת עשרה חמישים ותשע.
"מוכן?" לחש רוני. "כן," השיב ג'ונתן, מבט רציני בעיניו. "בהצלחה," לחש רוני, פונה אל הדלת.
שתים עשרה.