קצלקואטל – פרק 2#

מנועו של האופנוע הישן טרטר במורת רוח כשג'ונתן קפץ ממנו במהירות, כיבה אותו והניח אותו בצד. הוא רץ במהירות אל עבר שורת ניידות המשטרה והמחסומים שהוצבו לרוחב הרחוב, ידיו מכווצות לאגרופים והפחד זוחל במעלה גרונו. הוא החליק במהירות אל מאחורי אחת הניידות, היכן שישב רוני וטען את אקדחו.
"שש דקות" אמר רוני בהבעה חמורה. "סליחה" מלמל ג'ונתן בבושה. "אני אשתדל יותר בפעם הבאה". "זה בסדר, אחי, טעויות קורות. כך או כך, לפי התצפיתנים שלנו הבחור אמור להיות פה עוד שתי דקות בערך. קח את זה, יש פה קצת אינפורמציה שימושית" הוא הושיט לג'ונתן את מכשיר הטלפון שלו. על המסך הזוהר נראו תצלומי פרופיל של איש גדל גוף בעל עור אפור וניבים גדולים, בולטים למראה. "בנג'מין אולסון, פועל בניין לשעבר. הקטע שלו היה להשתנות בין המצב הזה לצורה אנושית רגילה, אבל הוא איכשהו נתקע ככה, וזה חרפן אותו לגמרי" אמר רוני, האור מן המסך משתקף בעיניו. "העברנו אותו למוסד כי לא היה לנו איך להחזיק אותו בכלא רגיל, אבל לפני כמה שעות הוא נמלט והתחיל להשתולל פה באזור. בחיים לא קרה לנו דבר כזה" הוא סיכם, "הולכים לפטר מישהו על בטוח". "הבנתי" לחש ג'ונתן. "חושב שתוכל להתמודד עם זה?" רוני הרים את מבטו והסתכל ישירות אל תוך עיניו של ג'ונתן, מחייך. "כן" אמר ג'ונתן בשקט, מסיט את מבטו אל הקרקע. רוני צחק. "הכל יהיה בסדר, אחי. בחרו לך משימה ראשונה קלה יחסית. אנחנו מקצוענים, התמודדנו עם הרבה יותר גרוע" הוא טפח על גבו של ג'ונתן בעידוד. "יהיה בסדר גמור". "אוקי" לחש ג'ונתן, וקם ממקומו.
שאגה מחרישת אוזניים הרעידה את הרחוב.
"בהצלחה" לחש רוני ורץ אל העמדה שלו. ג'ונתן קפץ מעל המחסום, בטנו מתהפכת. החרדה מילאה את גופו.
השאגה נשמעה שוב, רמה עוד יותר.
עננת עשן מילאה את קצה הרחוב, וצל שחור אדיר התרומם ממנה.
הוא התנשא לגובה של כשניים וחצי מטרים, אולי שלושה. עורו האפור היה עבה כשל קרנף, ושרירים עצומים השתרגו מתחתיו. ניביו הלבנים נצצו בתוך פיו הפתוח למחצה, ועיניו הקטנות, האדומות, סקרו את הרחוב בהבעה חייתית. הוא עצר לרגע, מרחרח את האוויר, ואז שאג שוב, ומבטו התמקד בג'ונתן, שהחל להתקדם לעברו ברגליים רועדות.
ג'ונתן ניסה לשמור על חזות זקופה וחזקה, אך הפחד אכל בו מבפנים. האור השתקף מניביה ומצפורניה של החיה.
היצור התקדם לעברו לאט, הולך על שתיים, כל צעד שלו מרעיד את המדרכה תחתיו. העיניים האדומות לא מצמצו, ומבטן לא זע מדמותו הקטנה של ג'ונתן. הם נעצרו שניהם, במרחק של כחמישה מטרים האחד מהשני.
"מה אתה רוצה" נהם החיה. קולו היה בס עמוק, גרוני, כמו שאגת אריה. "אנשים בורחים כשהם רואים אותי. זוז מהדרך לפני שתיפגע". ג'ונתן פתח את פיו, אך קול לא יצא ממנו. הוא ניסה שוב, אך גרונו לא השמיע צליל. ולפתע, "אני פה מטעם ארגון הגיבורים הממשלתי! באתי לעצור אותך!" נמלט מפיו, קולו רועד. החיה גיחך. "אני אחזור על זה פעם אחת: זוז". ג'ונתן נשם נשימה עמוקה, וייצב את רגליו על הקרקע, מרים את אגרופיו לפני פניו בעמידת קרב של מתאגרף. "הבנתי" אמר החיה, והניף את ידו בשאגה.
צל גדול הופיע מעל ג'ונתן.
הוא התבונן מעלה באימה על היד האדירה המכוונת למחוץ אותו כמו חרק.
ולפתע, את מקומו של הפחד תפס האדרנלין, והוא זינק. רגליו נשאו אותו קדימה, והוא חמק תחת הזרוע ונכנס לאזור המת שמתחת למבטו של החיה. בצרחה נואשת ג'ונתן כיוון את זרועו קדימה, ובאגרוף אדיר, שנשא עוצמה בלתי אנושית, הוא פגע ישירות בבטנו הגדולה של היצור. הוא חש את שרירי הבטן מתרככים תחת ידו, ואת האוויר מתרוקן מריאותיו של החיה, שפער את פיו בתדהמה, מתיז ריר לכל עבר בעוד שעוצמת האגרוף מרימה את גופו הגדול באוויר. החיה נחת על גבו בכבדות במרחק של כשלושה מטרים מהמקום בו עמד, נאבק למלא את ריאותיו.
"זה לא משנה כמה גדול וחזק אתה אם אתה לא יכול להניח עלי את הידיים!" אמר ג'ונתן, קולו רועד אך פניו מתמלאים נחישות.
"אז אתה לא רק מילים, ראש גפרור!" קרא החיה, נעמד סוף סוף על רגליו. "אם ככה, אני לא צריך לרחם עליך!". החיה ירד על ארבעותיו וזינק לפנים, מטיל את כל כובד משקלו לעבר ג'ונתן.
אך הפחד לא נראה עוד בעיניו של ג'ונתן. את מקומו תפס חיוך מלא בטחון.
ג'ונתן זינק לאחור במהירות על אנושית, החיה מפספס אותו בשבריר שנייה, ואז התייצב על כריות רגליו והטיל קדימה שלושה אגרופים בזה אחר זה במקצוענות של אמן לחימה. הוא חש את אפו של החיה נשבר תחת ידו, את הלסת המתעוותת תחת משקל האגרוף, ואת התנע שהעניק לגוף העצום במכת המחץ אל הסנטר. ובעוד שהחיה כושל לאחור, מיילל בכאב, ג'ונתן נכנס שוב אל האזור המת והקיף את מתניו האדירות של החיה בחיבוק מחץ, מרים את היצור המופתע אל האוויר ומטיל את גופו כמו דיסקוס עד שנחת על גג מכונית במרחק של כעשרים מטרים משם.
ג'ונתן החל רץ, גופו מקבל תאוצה לא אנושית, וזינק אל גג המכונית בין רגליו של החיה, משאיר בו מכתש קטן. הוא הרים את אגרופו למכה אחרונה, ועצר.
דמעות גדולות זלגו מעיניו של החיה בעוד שהוא מגונן על פניו בידיו.
"למה אתה מחכה, חתיכת חרא?! תעשה את זה! תהרוג אותי!" צרח החיה, ושאג שוב, מרעיד את הבניינים סביבם. חלונות המכונית התנפצו מעוצמת הצליל. "קדימה! תעשה את זה! כבר אין לי מה להפסיד!" הוא צרח. העיניים האדומות התמקדו בג'ונתן שוב, מבטן מלא זעם. הוא מחה מהן את הדמעות בגב כף ידו, מושך באפו המדמם. "אתה לא רוצה לעשות את זה כי אתה חושב שזה מה שגיבור אמור לעשות, נכון?" לחש, קולו מלא שנאה. "אתה טועה. אני ברחתי החוצה מהמוסד לחולי נפש רק כדי להרוס את העיר שלך. אני שונא אותך וכל מה שאתה עושה. קדימה. תהרוג אותי!".
השוטרים הציפו את הרחוב, מחזיקים באלות ואקדחים.
"להרים ידיים!" פקד רוני, שפילס את דרכו בין המוני השוטרים המצוידים במגנים טקטיים. החיה נהם והניח את ידיו על גבי המכונית, גופו הגדול משתרע על פני המתכת המקומטת. שני שוטרים הניחו אזיקי מתכת כבדים על פרקי ידיו, ושניים נוספים דחפו אותו לעמידה. הוא הסתכל פעם אחרונה לעבר ג'ונתן, שנשאר עומד בשקט על גבי המכונית. "בפעם הבאה" נהם בשקט, דם זולג מאפו, ופנה ללכת עם השוטרים אל תוך הניידת הגדולה במיוחד שהוכנה עבורו.
"עבודה מעולה, אחי!" אמר רוני בהתרגשות, טופח על גבו של ג'ונתן בכוח. "מקצועי ממש! וכמעט בלי נזק סביבתי! כל הכבוד לך!". "תודה" אמר ג'ונתן בקול שקט. הוא מחה את הזיעה ממצחו. "ג'ונתן" אמר רוני, מרצין לרגע, "אתה מצוין. באמת. אני מחכה כבר ללעבוד איתך שוב". ג'ונתן הנהן, הקול לא בוקע מגרונו, והלך חזרה אל האופנוע. "להתראות!" קרא רוני, ואז הסתובב חזרה. את מקומו של החיוך תפס מבט מודאג, וקמטים נראו במצחו.
צל גדול הופיע מעל רוני.
"מה שלום הילד?" אמר קול עמוק, בעל עוצמה של רעם מתגלגל.
"הוא נראה קצת מוזר" אמר רוני, קולו מוטרד. "אני לא חושב שהוא אמר לי משפט שהייתה בו יותר ממילה אחת, והוא כמעט ולא הסתכל לי בעיניים. הייתי אומר שאולי זה משהו שהבחור הגדול שם אמר – זה בדרך כלל קורה לגיבורים חדשים אחרי המשימה הראשונה שלהם – אבל הוא התנהג ככה עוד לפני שזה התחיל".
"אולי הוא פשוט עצבני" הציע הקול.
"לא נראה לי. הוא פחד, זה היה ברור, אבל היה פה משהו אחר".
עיניים כחולות רושפות התבוננו מטה אל רוני, שהסתכל על הקרקע בראש שפוף מדאגות.
האיש הענק חייך חיוך בוהק משיניים לבנות, שיערו הזהוב נוצץ באור ניידות המשטרה.
"הכל יהיה בסדר גמור, רוני. אני אברר הכל" הוא אמר וטפח על גבו של רוני בעוצמה כזאת שהפילה אותו לרצפה. רוני קם וניגב מעצמו את האבק. "אתה עוד תהרוג אותי יום אחד" הוא רטן. "סליחה, סליחה" צחק קצלקואטל, והקול הדהד בין הבניינים כמו רעם מרוחק.