קצלקואטל – פרק 1#

בום, בום, בום.
החבטות מהדהדות בחלל החדר הגדול, מלוות פה ושם בחריקת סוליות על הפרקט.
בום, בום, בום.
רגליים קלות מנתרות על הרצפה בתנוחה דינמית של מתאגרף. שק החבטות רועד מעוצמת כל מכה.
בום, בום, בום.
פיצוצים הדהדו בשמיים הרותחים, המדממים אש ותופת. להבות פרצו מחלונות הבתים, והאנשים ברחו בצרחות אימה במורד הרחובות בניסיון נואש להמלט מן השריפה ההולכת ומתפשטת.
השמש נפלה מהשמים, והאדמה בערה.
צליל ביקוע חזק הדהד באוויר ובניין החל קורס, חוסם את דרכו של ההמון המבועת.
ילד קטן אחז בידה של אמו ובכה. הוא היה חבול ומוכה מן הבריחה, ושריטה ארוכה הייתה על גב כף ידו מפיסת זכוכית שנפלה עליו מאחד החלונות.
צל גדול הופיע מעליו.
הילד הרים את מבטו.
פיסה גדולה מהבניין הקורס החלה מתמוטטת ונופלת היישר עליהם.
לא היה זמן. האם אחזה את בנה באימה, מגוננת עליו בגופה. הילד עצם את עיניו בחוזקה.
אך הנחיתה לא באה.
הילד פקח את עיניו לכדי חריץ.
גוש האבן העצום הוחזק מעל ראשם, במרחק סנטימטרים בודדים מהם.
גב שרירי, מכוסה קעקועים ומלוכלך מאפר.
ידיים אדירות עטויות סימנים מסתוריים.
שיער בהיר, נוצץ באורה של האש.
עיניים כחולות רושפות.
האיש הענק גנח בעוד שהוא נאבק להחזיק את הסלע באוויר.
"הכל… בסדר" הוא אמר, מתקשה לנשום. "אני פה!"
הילד פער את עיניו בפליאה בעוד שהאיש הניף את הסלע בשאגה אדירה וזרק אותו על שיירי הבניין כמו מטיל דיסקוס. האבן פגעה בהם ופיזרה את השברים לכל עבר, מאפשרת להמון לעבור.
האיש חייך אל הילד חיוך מלא בטחון בזמן שההמון החל לנהור אל עבר הפרצה. הוא הרים את אגודלו באישור בעוד שהאם גוררת את הילד בידו כדי לברוח עם שאר האנשים.
האיש פנה אל עבר השריפה. הוא יצב את רגליו על הקרקע, והניף את אגרופו.
הילד העיף מבט אחרון לאחור, ולפתע הרגיש במשיכה חזקה – אגרוף הענקים שאב את האוויר מהחלל ויצר מערבולת אדירה, שהלהבות רעדו בה כמו נרות ברוח.
האיש נפל על ברכיו והתעלף לאחר שניצל את שארית כוחו.
פיצוצים רמים נשמעו בחלל בעוד שסלעים התרסקו אחד כנגד השני בתוך המערבולת, שכבר כיבתה את אחרונת הלהבות.
בום, בום, בום
ביפ, ביפ, ביפ, ביפ
בצרחה אחרונה, האיש אדום השיער מרים את אגרופו וחובט בשק האגרוף חזק כל כך שהוא יוצר בו חור. חול מתפזר ממנו בכל רחבי החדר. אדום השיער נאנח, שולף את אגרופו מתוך השק, ורוכן לכבות את שעון העצר, שצפצף צפצוף צורמני על השולחן המתקפל שלידו.
אולם הספורט שבו התאמן היה ממוזג וקריר.
הוא הולך אל ארון השרת כדי להביא מטאטא ויעה, מלטף בהיסח הדעת את הצלקת שעל גב כף ידו.
כשחזר, ראה את הטלפון שלו, המונח על השולחן, רוטט, והרים אותו מהמשטח הקריר. איש הקשר קרא "רוני משטרה". האיש חש את העצבנות עולה בו. "מה העניין?" גמגם לאחר שהרים את הטלפון לאוזנו. "מישהו נמלט מהמוסד לחולי נפש ומשתולל עכשיו ברחוב הראשי. אחד חזק. תוך כמה זמן תוכל להגיע לשם?" קולו של רוני נשמע מעוות מעט מהעבר השני של הקו. האיש שמע פיצוץ ברקע. "אני יכול להיות שם תוך חמש דקות" הוא ענה בחטף וניתק את השיחה, הרים את מעילו מן הכסא ויצא בריצה.
הלילה בחוץ היה קריר, והוא יכול היה לראות את אדי הנשימה שלו מתפזרים באוויר. הוא לבש את המעיל, רועד מעט ומשפשף את כתפיו, והתניע את האופנוע במהירות. השלט מעל לדלת הכניסה ממנה יצא קרא "ג'ונתן ג'ורדן – מכון אימונים".
הוא היה בן עשרים ושתיים, עם תואר בכימיה. הרוח אחזה בשיערו האדום, שבער על רקע הבניינים השחורים, וחרדה והתרגשות עלו בו במידה שווה בעודו דוהר על האופנוע לכיוון עבודתו הראשונה כגיבור על.