קמע הזהב-פרק שלישי

"זה מאוד משמח, ילדתי, אבל הארמון רחוק מאוד מהחנות שלנו. איך נגיע לכאן לעבוד? זה יהיה מאוד קשה".
"אני לא יודעת.." עניתי לאימי.
"אני חושבת שיעזרו לנו, אוליי המלכה עם הכרכרות שלה, אבל זה לא משנה זה פשוט נפלא נכון אימא את תבריאי ואנחנו סוף סוף נוכל לחיות רגיל!"
"אבל מה עם המלך?" שאלה לפתע אימי.
"את יודעת שהוא הרג את אביך"
"אני יודעת אבל.."
אני פשוט מקווה שלא אצטרך לראות אותו פנים מול פנים, זה מעורר בי גועל, אפילו לחשוב שאצטרך לפגוש את הרוצח חסר הנשמה הזה.
אבל למה להרוס את היום היפה הזה בזיכרונות עצובים?
"עדיף שנתחיל לסגור. צריך להפסיק להתארגן, המלכה המראה אמרה שהיא לא אוהבת לחכות" חיקיתי את קולה הצפצפני של המלכה ובכך הצחקתי את אימי. לא יוצא לי הרבה לראות אותה צוחקת, זה מאוד נדיר כי היא כל הזמן חולה, וגם אחרי שאבי מת אין על פניה שום שמחה. אל הרגעים הנעימים הללו שאני שומעת את צחוקה המתגלגל. אני מרגישה חום ואהבה, אני נזכרת בימים שאבא היה חיי והיינו חוגגים לי את ימי ההולדת שכל כך אהבתי, אבל עכשיו אני כבר לא זוכרת מה זה חגיגה, לא זוכרת מה זה חיים מה זה כיף,
אני מכירה רק עבודה ויממות בלי שינה.
עכשיו שהעולם החליט לעזור, אנחנו אוליי נחזור לחיים הטובים של פעם, ואוליי אפילו אימא תבריא ותחזור לימים שבהם היא הייתה צוחקת הרבה, ושרה לי שירים ישנים מילדותה. הזיכרונות הללו מעוררות בי תחושה של חופש, של אומץ, של הרגשה שאני יכולה לעשות הכול..
"רין, רין" שמעתי את קולה של אימי.
"כן, מה?" שאלתי, עדיין חצי חולמת בהקיץ.
"אנחנו צריכות לארוז" הזכירה לי אימא.
"כן, נכון.." אמרתי ורצתי, על דלת החנות שמתי שלט, עליו היה כתוב "סגור".יצאתי החוצה, רצה ריצה מהירה אל ביתי.