קללת הסוד-פרק 8

סליחה מראש על ההמשך הדפוק לא אני כתבתי אותו.
.
סאם הסתכל בדיוק לכיווני – לתוך עיניי החומות,"מה את חושבת שאת עושה?" נבח עליי סאם. כל כך נבהלתי ולא יכולתי לזוז – הייתי משותקת."סאם!" אמרה אִר "אל תצעק עליה! אתה יודע איזה כוחות יש לה אם היא אחת מהם!" מי אלה 'הם?' חשבתי לעצמי, למה יש כל כך הרבה סודות פה? סאם הסמיק מבושה וענה"אבל היא צריכה לדעת שזה אסור! בעיקר בשיקגו."

הם התקרבו אליי. ניסיתי לברוח אבל הפחד הקפיא אותי במקומי. הם בוחנים אותי בעיניהם, שוקלים עד כמה אני מסוכנת. עניה הורודות של אר שידרו נוקשות ופיה נקפץ ואילו סאם דקר את ידי. כאב הציף אותי. ועייפות. לפני ששקעתי לשינה הבחנתי בחץ ההרדמה הקטן ושמעתי את לחישתם "זה לא טוב, יש לה את הסימן"

לפני שהספקתי למחוא, נפלתי על הרצפה – רדומה, ונפלתי אל החשכה האינסופית.
***
פקחתי עיניים באטיות, הייתי בחדר אבן, חנוק, ונשכבתי על מיטת עץ רעועה. הבטתי על התקרה ושאלתי את עצמי, מה זה המקום הזה? לפני שהספקתי להרהר בשאלה שמעתי רעש מחריד מצד שמאל, סובבתי את ראשי לכיוון שמאל וראיתי קו מתאר כמעט בלתי נראה – דלת, ומתוכה יצא איש מוזר ביותר – הוא היה לבוש חליפה צהובה כחרדל, מכנסיים נפוחים בצבע כחול בוהק, ופנים שלו נראו מוזרים עוד יותר – שיער בצבע ורוד מרקר והמון איפור בצבעים של צהוב,ירוק,ורוד וכחול.

הוא התקרב אליי ולחש בליחשה כמעט בלתי אפשרית לשמיעה ״שמעתי שאת אלרגית לחרדל״ באמת הייתי. פתאום הוא הוציא ממכנסי הנפוחים תריסר בקבוקי חרדל ושפך את כול תכולתם לחבית שלא הבחנתי בה מקודם.הברזל היה בה חלוד כאילו כבר שנים שופכים לשם דברים שונים. כשהוא סיים הוא אמר בעצבנות יתרה ״אני יכניס אותך לשם עם לא תהיה לי ברירה״
״ועם אני לא ירצה?״
״את תראי״ שמעתי איום ושובבות בקולו. נלחצתי.

"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי בקול לחוץ ומפוחד, "את יודעת מה אני רוצה." אמר בקול משועשע, איך אני אדע? שאלתי את עצמי, כל כך פחדתי ונלחצתי ולא שמתי לב שהרקע מתחיל להשתנות – קירות האבן המלוכלכים התחלפו בשמיים כחולים, הרצפה השתנתה לדשא ירוק והתקרה גם היא לשמיים כחולים זרועי עננים."מה.. מה קורה פה?" נבהל האיש, פערתי עיניים מה קורה פה? חזרתי על דבריי האיש בראשי ועניתי לו בקול מבולבל"אין לי מושג."

קריזה חזקה נשמעה.היא צרבה באוזניי.
״כולם להתרחק היא משנה!! היא משנה!״ מי? אני? מזה משנה בכלל? שאלתי את עצמי.הוא צעד אחרונה לאט והרים את ידיין כמראה שאין עליו נשק,הוא צעד עד שנתקל בחבית ונפל לתוכה,כול ראשו וגופו נכנס לתוכה והרגליים הציצו מהחבית. הוא נדנד את החבית והיא נפלה והוא יצא מתוכה מחוסה כולן בחרדל צהוב כחולצתו.עמדתי לי עדיין באותו מקום צוחקת ומתענגת מכך שהוא מפחד מימני. צחוקי הפחיד אותו,אך בעיקר אותי…

הצחוק שלי – הוא היה כל כך מרושע, כל כך מלגלג, הפסקתי לצחוק וכמעט נחנקתי מרוב פחד מהצחוק המוזר שלי. השתעלתי והבטתי שוב על האיש הטבול בחרדל – לא הצלחתי להתאפק ושוב פרצתי בצחוק, לא שמתי לב שהאיש הטבול בחרדל קם והתקדם לעברי לאט לאט, כאשר הפסקתי לצחוק – פקחתי את עיניי וראיתי אותו – טבול בחרדל עומד ממש מולי – בחיבוק דוב.