קללת הסוד-פרק 4 (לאלא אין 1D אבל עדיין תיכנסו! )

אם תקרא לי יפה עוד פעם אחת,"צעקתי לו בקול ילדותי "אני ינעל אותך בחוץ!" החלפתי לקול תאיים. "אז את לא יפה?" אמר וציחקק בקול משועשע.
גלגלתי עיניים ואמרתי לו בקול קודר"תיתן לי את הבובה שלי." הוא גיחך ואמר בפשטות"לא." התחלתי לרתוח מזעם וסיננתי מבין שפתיי"תיתן,לי,את,הבובה!!" התקרבתי אליו ונתתי לו בעיטה בצלעות, הוא הצטמק מכאב, נפל על הרצפה ולחש:"אני.. לא יכול." הבטתי בו בעיניים חסרות רחמים ובעטתי בו שוב, ושוב. "תן לי אותה!" צרחתי עליו בכעס ובזעם, ורק אז, רק אז הבנתי מה עשיתי. הוא התחיל לדמם. מה עשיתי? מטומטמת שכמותי! רצתי במהירות הביתה ולקחתי חולצה של אבא שהייתה זרוקה על הספה וחזרתי אליו כדי לעצור את הדימום. "אממ..אני..מצטערת על זה." אמרתי כשהוא כבר ישב, למרות שראו בעינייו שכאב לו. הוא קשר את החולצה על צלעותיו וקם על רגליו. "אני אסתדר לבד,תמיד הסתדרתי לבד" אמרתי בנימה כעוסה והלכתי לחדרי והתחלתי לצייר. ציירתי את הבובה כמו שאני זוכרת אותה.נרגעתי ויצאתי מחדרי והוא עדיין ישב שם,טוב הוא לא היה עומד כול הזמן הוא לא ככ מטומטם. "למה אתה עדיין כאן?!" צעקתי עליו. מה קורה לי??
"אני..אני… לא יכול לעזוב." גמגם, "אני מצטערת! אני לא יודעת מה קורה לי." אמרתי בנימה עצובה ומבולבלת. הוא קם וצלע בכאב לעבר המטבח,"לאן אתה חושב שאתה הולך?" פלטתי בכעס, הוא התחיל לרעוד וצלע יותר מהר למטבח – הוא מפחד ממני, וזה טוב. הוא המשיך להתקדם לכיוון המטבח באיטיות כזאת שהתחשק לי לבעוט בו – וזה מה שעשיתי. הוא בהה בי במבט מפוחד והתרחק ממני במהירות. צרחתי וקיללתי. רצתי לעבר החצר, מנסה לברוח מהבית הזה ומהזיכרונות שבו. מנסה לברוח מהחיים שלי. מנסה לברוח מהעולם הזה. רצתי ורצתי לא ברור כמה זמן ולאן.
מצאתי את עצמי בתחנת רכבת.