קללת הסוד-פרק 1

הבטתי בעננים האפורים וחשבתי לעצמי 'למה כל העולם כזה? למה תמיד גשום? למה תמיד אפור וקודר?' אחרי זמן מה הפנתי את מבטתי לצד ימין וערפל ליחשש והתקדם לעברי על רקע השמיים האפורים וחלקת הדשא הקטנה,
הערפל נתן לי הרגשה משונה.
אחרי כמה שניות של בהייה בערפל החלטתי לחזור הביתה. הגעתי הביתה אחרי דקות ספורות."איפה היית,ואל? שוב ישבת בחוסר מעשה בחצר? "אבי,שכבר היה מיואש מהעצלנות שלי שאל . גילגלתי עיניים ועניתי "אני לא יושבת בחוסר מעשה בחצר, אני מחכה."
"למה בדיוק את מחכה? לאימא שלך?" הוא אמר בקול כעוס,
למה הוא מדבר על אימא שלי? הוא יודע שזה נושא נורא רגיש בבית הזה.
"אימא מתה,אבא. והיא לעולם לא תחזור." אמרתי בקול שקט ועצוב. אבי נתן לי מכה וצעק:"אני יודע! ואת צריכה להתחיל להתנהג בכבוד בבית הזה!" המכה כל כך צרבה לי שהתחלתי לבכות בשקט ורצתי מיד לחדרי הקטן.
"בכיינית!" שמעתי את הצעקה שלו תוך כדי עלייה במדרגות, ככה ככל שיחה על אמא נגמרת, בבכי שלי. אני לא יודעת מה קרה לה, אני רק יודעת מה שסיפרו לי, אמא מתה.
סגרתי את הדלת בחוזקה ונשענתי עליה. בכיתי לצד הדלת.הדמעות היו קרות,כמו חיי. שמעתי משהו נשבר – אבא שבר כנראה צלחת. הסתובבתי בחדרי בקול בכי שקט וראיתי את מיטתי הקטנה ורעועה לצד השולחן הישן שלי.
אף פעם לא חסר לנו כסף אך משום מה אבא מעולם לא הסכים לשפץ את החדר שלי או שאעבור לחדר אחר. שאלתי אותו לא מעט פעמים מדוע הוא לא מסכים, חיפשתי סיבה הגיונית אך כל מה שקיבלתי היה המשפט הקבוע – "זה לא עניינך! לכי לחדר עכשיו! "זאת הייתה עוד חידה שהיה עליי לפתור, כמו עוד חידות רבות ושאלות לא פתורות שעולות בדעתי במשך כל היום.