קללה, ברכה, ומעט פליאה-פרק ראשון

"בוקר טוב" אמרתי בחיוך.
"בוקר" מלמלו הוריי, זה היה היום הגורלי
בחיי, יום הולדתי ה15,
היום הו אני אבחר, משפחתי, או הרפתקאות.
"אל תהיו כאלו דרמתיים" אמרתי לעברם בחיוך
בזמן שלקחתי את הדגנים שלי.
"אני אבחר נכון"אמרתי לעברם וראיתי כיצד הם נרגעים,
הם באמת חושבים שאני אבחר בהם,זה היה די מצחיק.
אני יודעת, רוב האנשים היו בוחרים במוכר ולא בלא מוכר.
אבל אני לא כולם.
אני היא ויויאן, צאצאית של אליסה מארץ הפלאות,
ומשפחתנו לא בדיוק מצטיינת בשפיות נפשית.
"זכרי, לא חשוב, כמה את רוצה להישאר,
או כמה הם מפצירים בך, אסור לך להישאר שם"
אבי אמר לי בנוקשות.
הורי תמיד היו כאלו, כאילו לא בטוחים מה הם
בכלל עושים איתי, או איך הם קשורים אליי.
"תזכיר לי למה לא?" שאלתי רק בשביל לעצבן אותו מעט.
"משום שאת הצאצאית האחרונה.
אם את תנצחי, אז הכול יהיה בסדר"הוא אמר,
הוא תמיד אמר את זה, ומעולם לא הבנתי למה זה יחשב ניצחון.
זאת אומרת, גם הילדים שלי יצטרכו להגיע לשם, וכך גם ילדיהם
וכך עד אשר לא ישאר אפילו בן משפחה אחת חי.
"תזכרי, אנחנו משפחה, ואנחנו צריכים להישאר ביחד,
ולשם כך, את צריכה לחזור" הוא אמר.
אנחנו מעולם לא היינו משפחה, לא באמת.
"תזכרי ברגע שתגיעי לשם, את צריכה לנסות להיתרחק מהם,
לנסות להישאר ליד השאר,
ברגע שהוא יפתח בשנית תיכנסי לתוכו מיד,
אחרת, את עלולה לעולם לא לשוב" הוא אמר בזמן שהלכתי אחריו אל עבר עליית הגג,
מעולם לא הורשתי לעלות לשם, וידעתי כי אחרי שאני אכנס, לעולם לא אראה שוב את
הבית המתפרק הזה, ואת החדר שלי, ואת הדלת בצבע שחור של עליית הגג.
אבי פתח את הדלת, ולא היה מאחוריה דבר.
רק חשכה. הוא הוציא מפתח קטנטן מן כיסו והכניס אותו אל תוך החשכה.
"עכשיו תסובבי אותו, הדלת מופיע רק למגע של המיועד או המיועדת"
הוא אמר ופינה לי מקום.
"את יודעת מה את צריכה לעשות,נכון?"הוא אמר
"כן, אני יודעת"