קים

פרק 2:
בהיתי בעננים, השמש מלטפת אותי, הרוח גורמת לי להרגיש שייכת, בעצם מה זה שייכות? להיות חלק מקבוצה? להיות חלק?
נרדמתי על הדשא, בשעת צהריים השמיים ורודים, העננים נעים אט אט בשלווה, כל העולם נמצא בהרמוניה אחת, שקט נפשי, לברוח מהמחשבות, לברוח… למה המילה מהדהדת לי בראש?

התעוררתי מליקוק של בר (bear) כלב חום קטן,שעיר, טפשון שפשוט מבסוט על החיים שלו, הלוואי שהייתי יכולה לראות את החיים מנקודת המבט שלו, מבט של שלב חייכני שלוקח כל דבר באופטימיות.

התחיל להיות קר בחוץ, רצתי הביתה, היה לי חשק להרגיש..
להרגיש ..
שמחי שאת יכולה לחוות כעס,עצבות.
שמחי על היכולת לזעוק את הכאב, כי כך את גם יכולה לצעוק את השמחה,את האהבה.
אוי לאלה ששותקים, שמדחיקים את הכאב,עליהם תרחמי .
תאהבי את עצמך על היכולת להיות בהוויה בכל רגע.
תאהבי את כל הרגעים, הם כולם יפים, הם כולם חלק ממך.
הם לא "תקלות",
אין רגש "שלילי" יש רגשות בצבעים שונים,כולם יפים, וטובים.
רציתי לדחוס את כל הרגשות שלי בציור אחד להוציא את הכעס שלי העולם, אולי יש לי תסביכים אז מה?! אין בן אדם אחד בעולם שאף פעם לא היה לו תסביך, דמעות החלו זולגות על הלחי שלי, דמעות שספגו את כל האכזריות,דמעות דמעות דמעות…
————–יום למחרת———
קמתי בבוקר, רבע שעה בהיתי בתקרה, חשבתי על החיים. בהיתי בכל הציורים המקושקשים, חייכתי.
"קים בואי, צריך למהר לשדה לפני שיהיו פקקים." "אני באה", רצתי למטה, שמתי לבר את הרצועה ונכנסנו לאוטו אפילו לא היה לי זמן לקחת את פנקס הקשקושים שלי,
הגענו לשדה אני ובר התחלנו להתרוצץ, הרחנו את כל הפרחים ושרנו שירים בקולי קולות, אף פעם לא התנהגתי ככה, לידינו הייתה עוד משפחה שעשתה פיקניק, הורים, שני ילדים וכלבלב, הכלבלב התקרב לכיוונו של בר ושלי, ומאחוריו רץ ילד נראה בערך בגילי, "ג'ים בוא לפה, חזור חמוד", אמרתי לילד "אני רואה שהכלב שלך מתעניין בשלי" הוא חייך, "כנראה שכן, שמי דניאל" "קים" עניתי בתשובה.

דניאל, ג'ים, בר ואני התחלנו להסתובב בשדה, ג'ים ובר התרוצצו בכל מיני מקומות ודניאל ואני היינו צריכים לרדוף אחריהם, בסוף דניאל נתן לי את המספר שלו "שמרי על קשר", "חח בטח",

הגעתי הביתה, שלחתי הודעה לדניאל "יש לך מק?" (אתר איטרנט כמו הפייסבוק, המצאתי אותו רק בשביל הסיפור), "כן, יש לך חשבון?" "אהה תן לי לחשוב על זה, כן!" "חח איך קוראים לך אני אשלח לך בקשה" "kk16" "אה אוקי"

ישר נכנסתי למק, קבלתי בקשה "דניאל ברנג'ן" אהה זה השם שלו, חחח
התחלנו שיחת וידיאו, דברנו במשך שעה והראתי לו את כל ציורי, "מוכשרת" "חח כן בטח",
"טוב אני צריכה ללכת מחר יש בית ספר, (פרצוף של כלבלב עצוב)" , "צודקת, נדבר מחר"

———-בית ספר :( —————-
בוקר, אני לא טיפוס של בוקר.
נכנסתי לשער, כולם נעצו בי מבטים "מי זה החייזר הזה?" שאל ילד אחד, הסתכלתי לכיוונו ואמרתי "החייזר הזה הוא אני,יש לך בעיה?" הוא עשה פרצוף ואמר "אוי אני כל כך מפחד" הוא אמר את זה בקול מטומטם, התקרבתי אליו, שני האפים שלנו כמעט התנגשו, "תגיד את זה עוד פעם אחת" ונתתי לו בוקס בין הרגליים, התרחקתי משם וחייכתי חיוך גאה, הילד מאחורי בכה כמו תינוק קטן,

————-בית אחרי בצפר———–
אמא פתחה לי את הדלת בפרצוף רוטן, "אני פשוט לא מאמינה עלייך! מה עשית לילד המסכן! מה הוא עשה לך?", "הוא נולד.."
התרחקתי מהמקום והתחלתי פשוט לקרוע את כל הציורים שלי בזעם, צרחתי, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות ליד כל הקרעים…מה עובר עלי? ממתי אכפת לי מהדברים האלה?