קים 6

פרק 6:
הטלפון של הונור צלצל, זה היה אבא שלה, "קים לענות?" שאלה אותי רועדת, "אני חושבת שלא כדאי", "אבל אם הם דווחו עלי למשטרה ועכשיו אני נחשבת ל 'נעדרת'?", "לא נראה לי שהם יעשו את זה, הם בטח יודעים שלא עזבת את העיר".

————–נקודת המבט של מארק ג'ין (אבא של הונור)———
"למה הילדה הזאת לא עונה?!" אמרתי בכעס, "תרגע" אמרה מישל (אשתי), "היא בטח לא קרובה לטלפון", "אני דואג! היא נעלמה, כבר יומיים היא לא בבית! לאן היא יכולה להעלם?", "לא יודעת", מישל התיישבה לידי וחבקה אותי, "אני דואגת לה בדיוק כמו שאתה דואג", "למה היא ברחה למה? היא לא השאירה שום הודעה, שום פתק, אני כבר לא יודע מה לעשות מישל, אני פשוט לא יודע מה לעשות…"
"אני אכין לך כוס תה."
—————-נקודת המבט של הונור———
הם דואגים לי אני בטוחה בזה, הם דואגים, הם דואגים, אבל אני יודעת מה שטוב בשבילי אני מתרחקת מהם כי הם מאיימים עלי והם מרביצים לי ואני בכל זאת אוהבת אותם, הם ההורים שלי למען השם! למה אני בורחת? כואב לי הלב, דמעות זולגות והחיוך הקטן שהיה כבר נעלם.
————נקודת המבט של קים———-
"הונור, די לבכות, את עושה מה שטוב בשבילך, פעם אחת, תקשיבי לעצמך, אני יודעת שזה ממש קשה, החיים קשים, לא רק לך, תקשיבי אני מאומצת ולמדתי להסתגל למציאות, כולם מתמודדים עם משהו, כל אחד אפילו נהג האוטובוס שכרגע מסיע אותנו מתמודד עם משהו, לכל אחד יש דרך אחרת להתמודד, לי יש ציור, אני יעזור לך למצוא את דרכך שלך."
"תודה קים" היא חבקה אותי ונגבה את הדמעות על שרבולה,
מאז צחקנו כל היום ושמחנו וצרחנו כל מיני שירים של להקות ששתינו אוהבות, חייכנו והיה לנו ממש כיף! אפילו הכרתי לה את דניאל ואת הכלב שלו, (באותו הזמן בר נבח כמו משוגע כשהוא ראה את הכלב במסך המחשב, דברנו איתו בשיחת וידיאו במק), הונור ודניאל מסתדרים די טוב, "בנות בואו לאכול", "טוב אמא", "טוב", ירדנו במהירות וטרפנו את כל הצנימים המרוחים בגבינה ואת הסלט כרוב שהיה מונח בפינה של הצלחת, "תודה אמא על הארוחה הנפלאה" אמרתי בפה מלא, "תזהרי לא להחנק", "כן אמא" לקחתי לגימה מן כוס המים שלי ועליתי למעלה עם הונור.

—————נקודת המבט של אמא של קים———
"הונור הזאת גורמת לבת שלנו לפרוח", אמר בעלי, "לפרוח? למה אתה מתכוון?" שאלתי תוך כדי ששטפתי את הכלים לאחר הארוחה, "לפרוח, את יודעת להרגיש חיה יותר, להיות חברתית יותר", "זה באמת נכון" חייכתי אליו, "אני רק דואגת למה שיקרה לאחר שהוריה של הונור יגלו שהיא פה, מה יקרה להונור? מה יקרה לילדה הקטנה שלנו?" , הוא נישק אותי "נחיה ונראה בואי בנתיים נהנה מן הרגע", "אתה צודק, אני פשוט דואגת זה הכל", עלינו למעלה כיבינו את כל האורות ונרדמנו.

———–נקודת המבט של הונור——–
השעה היא כבר 2:30 לפנות בוקר, קים לידי כבר נרדמה ממזמן, ההורים שלה כבר ישנים, בר פה נרדם לי על השמיכה ונוחר כמו שאי אפשר לדמיין, הוא כלב ממש חברותי, אני מאוד מקווה שאני לא מפריעה להם, שאני לא נחשבת בשבילם כעלוקה, שמתי את ידי מאחורי ראשי ושקעתי במחשבות, על איך ההורים שלי מרגישים, נרדמתי אל חלומות שאי אפשר להגדיר אותם כמתוקים אך גם אי אפשר להגדיר אותם כסיוטים.
———–נקודת המבט של קים———
הפעם התעוררתי ראשונה, הרמתי את בר מרגליה של הונור, הוא המשיך לנחור על המיטה שלי, הוא אפילו לא התעורר! הכלב הזה ישן עמוק. איזה כיף סוף סוף יום שישי, לא לומדים! התמתחתי, יצאתי בשקט בשקט מהחדר וירדתי למטה לנשנש משהו, הסתכלתי בשעה, השעה 7:30 בבוקר, קמתי ממש מוקדם. פיהוק

———-נקודת המבט של הונור———
הסתובבתי לכיוונה של קים בעיניים עצומות, "בוקר טוב" אמרתי תוך כדי פיהוק, קים לא ענתה, שמעתי נחירות ומשהו רטוב נגע בי פקחתי את עיני וראתי את בר שוכב מולי האפים שלנו התנגשו אחד בשני וקים בכלל לא הייתה בחדר, צרחתי. שמעתי צעדים מהירים מלמטה, קים פתחה את הדלת בנשיפות "קרה משהו?", "בר הבהיל אותי", "גרמת ללב שלי ליפול לתחתונים! את רצינית?!" אמרה תוך כדי שהיא צוחקת, "כן אני בהחלט רצינית", אמרתי בקול מצחיק. היא צחקה, "בואי בואי משוגעת, יש לנו מטלות לעשות וגם אני יראה לך את הסדר יום שלי בחופשים", "מטלות?" אמרתי, "כן, חח בואי"

———נקודת המבט של קים———-
"בואי בואי משוגעת, יש לנו מטלות לעשות וגם אני יראה לך את הסדר יום שלי בחופשים", "מטלות?" אמרה הונור, "כן, חח בואי" משכתי אותה מהמיטה וירדנו למטה,
"אוקי את מקשיבה?", "כן" אמרה לי מחוייכת, "בימי שישי אני אחראית לארוחת הבוקר כולה, זה כולל לבשל ולנקות אחר כך, אוקי?" "כן המפקדת!" אמרה תוך כדי שהיא הצדיעה לי, "חח טוב חיילת, אחר כך יש לנו לתלות כביסה ואז כל היום הוא לרשותינו, בסדר?", "טוב", הכנו את הארוחה כולם אכלו ונהנו (גם מהפנקייקים השרופים שלנו), ניקינו הכל! לקחנו לנו שעה לנקות את המחבת של הפנקייקים! תלינו כביסה ונהנינו כל היום, הראיתי לה איך אני מציירת והיא התפעלה מכל הציור אפילו מהקל ביותר (פו הדב),

יום למחרת…