קטע מתוך הסיפור בהמשכים שאני עובדת עליו.

קלידי הפסנתר היו רכים ורגישים לאחר שאחזתי בעיפרון זמן רב כל כך. האקורדים ניהלו שיחות רגועות זה עם זה בהרמוניות מושלמות, והצלילים הגבוהים היו לציוץ הציפורים המרגיע כשהשיחה נחלשת. אצבעותיי נעו באיטיות בין המרווחים השונים, ותמרנו במקביל בין דפי התווים שמולי.
"זה מקסים!" אמא פסקה מבישוליה ומחאה כפיים כשהסתיימה היצירה.
"אבל זו היצירה היחידה שהיא יודעת לנגן" הקניט אותי דין בצחוק, וזרקתי עליו עט שהיה מונח על הפסנתר.
"במקום להתאמן על עוד יצירות, היא פשוט נהיית אלימה!" אמר, כשחיוך גדול ושובב התפרש על פניו, חיוך גדול ומדבק.
"מתי אבא חוזר?" שאל וקם מהספה כדי לזרוק את עטיפת החטיף שאכל לפח.
כזה הוא דין, גבוה ורזה, כמה שלא יאכל. היה לו שיער בהיר גזום, ועיניים אפורות קטנות. תמיד קינאתי בו שקיבל את הגומות של אמא ואת הביטחון העצמי של אבא.
אפשר לומר שלא רבנו כמעט כאחים. כשהייתי קטנה הוא היה שומר עליי המון בלילות, גם כשלא רצה, והוא לא הציק לי יותר מדי. עוד בצעירותי הוא היה מנדנד להורים וטוען שאני מחוננת או לפחות חכמה באופן לא רגיל, הוא צדק. החליטו לאבחן אותי כמחוננת ממש בתחילת כיתה ג', אבל עד היום אני בוחרת להישאר בכיתת לימודים רגילה.
הוא תמיד מחמיא לי, בדרכו שלו, ונותן לי הרגשה שאני יכולה להצליח בהכל. אני אוהבת את דין.
"היום הוא חוזר מאוחר, אבל אתה יכול להתקשר אליו" ענתה אמא וטעמה עם כף עץ מהמרק המבעבע.
"אני אחכה שהוא יחזור, שמעתי קולות של טפטוף מאחורי הפסנתר ואני חושב שמשהו דולף שם."
"מאחורי הפסנתר? זה יכול ממש להזיק לו! למה שלא תבדוק מה זה בלי שאבא יבוא?" אמרתי בכעס.
"תירגעי, אני בטוח שזה כלום" אמר בשאננות האופיינית לו. "אם זה ימשיך אנחנו נטפל בזה, הפסנתר היקר שלך יחיה."
"הוא באמת יקר" צחקקה אמא, ואני ודין חייכנו זה לזה בגלגול עיניים.