קורדיליה והירח| פרק שני
-הערת המחברת-
העלתי את הפרק הקודם כקטוע, לכן אני מעלה את זה כשלם.
הזזתי את המגב קדימה ואחורה, מנגבת לאיטי את הלכלוך שבמטבח. לא האמנתי שאני בת עשרים וחמש, ואמא שלי עדיין אומרת לי לסדר את הסביבה. זה היה כל כך לא פייר.
"החיים שלי בזבל…" מלמלתי.
"מה אמרת חומד?" צווחה אמא שלי מהסלון.
"אמרתי שהחיים שלי נפלאים!" צעקתי בחזרה.
"יופי! זו הרוח!" צעקה אמא בחזרה.
"אני יוצאת החוצה!"
"סיימת לנקות?"
הסתכלתי מסביב. החדר עדיין היה זקוק לניקוי. "כן! הכל נקי!"
"תחזרי לפני חמש בערב!"
"אוקיי!"
נמלטתי מהבית לפני שאמא שלי תספיק לתת לי עוד משימות ניקיון, והתחלתי לנדוד ברחוב. שנאתי את מנהטן. היא היתה המקום הכי מכוער שראיתי בחיים שלי. אפורה, גבוהה, מחניקה, משעממת… יכולתי להמשיך לנצח עם התארים הללו.
הכביש המטונף באבק הסריח מעשן, והשמש בקושי הגיעה לרחוב המגעיל. חתולי רחוב מזוהמים הסתובבו בכל פינה, מייללים לאוכל באיזורי חנויות.
חתול אחד התקרב אליי לרגל, הוא בוודאי מכוסה פרעושים. "שו! עוף מפה!" אמרתי לו. החתול הביט בי במבט חמור, והלך. הרמתי גבה. לא חשבתי שחתולים יכולים לנעוץ מבטים כאלה.
החתול חזר כלעומת שהלך, וניסה להתחכך בי, כאילו שחשב ששיניתי את דעתי. "אני ממש מעדיפה שלא תעשה את זה."
החתול הסתכל עליי במבט תמים, ויילל. "די, לך מפה," אמרתי לו. החתול ניסה לנעוץ את הטפרים שלו בנעל שלי, אבל קפצתי אחורה בבהלה, ושחררתי צווחה מוזרה. "שו! לך כבר!"
החתול פלט נהמה וברח. שמתי לב שדרכי על משהו כשקפצתי אחורה. כשהרמתי את הרגל, מצאתי פיסת נייר קטנה. הרמתי אותה כדי להשליך אותה לפח, וקפאתי.
"קורדליה, תסתכלי למעלה"
קורדליה עזבה את הנייר בבהלה, והציצה למעלה. השמיים האדומים נראו כל כך יפים… ולפתע – הכל נהיה שחור.
כשקורדליה התעוררה, השעה היתה מאוחרת. היא מצאה את עצמה ליד פתק הנייר הקטן, שכובה על האדמה.
"אוף… מה קרה…" קורדליה נבהלה. משהו לא היה בסדר. משהו הרגיש… אחרת. היא ניסתה להתרומם מהאספלט, אבל הרגישה איך כל ארבע הרגליים שלה כושלות.
רגע אחד… ארבע רגליים?
קורדליה הביאה את עצמה לעמידה תוך זמן קצר, והזדקפה. היא ניגשה אל אחת המכוניות ובהתה באימה בבואתה שבדלת המבריקה מאור המנורות.
חתולה נאה למראה, חומה בהירה עם כתמים לבנים ושחורים התגלתה לעיניה, עם פרווה מעט נפוחה אך מטופחת, ועיניים ירוקות כהות כמו יער.
קורדליה פרצה בזעקה נוראית, שהדהדה בין הבתים הענקיים שנראו כמו מפלצות, ועדיין מועדת מידי פעם על הזנב, היא נמלטה מהרחוב הסואן
תגובות (1)
אני לא מבינה מדוע אתן כותבות ביחד אך זו כמובן החלטה של שתיכן ואם טוב לכן אז מי אני שאומר אחרת ?.?…