קופידון: פרק שני

לא יכולתי שלא לחשוב על מה שקופידון אמר לי לפני כן, לא הבנתי את דבריו, אבל משהו בהם נשמע מוכר בצורה מוזרה, אם כי אין לי שום מושג למה הוא קרה לי פסיכית, טוב, מצד שני, אני בחורה שאל עתיק רודף אחריה ללא שום סיבה נראית לעין, ברור שפסיכיאטרים רבים יאמרו שאני לא בדיוק שפויה.
"סליחה, אני חושב שזה המושב שלי." אומר קול ולרגע, הלב שלי עוצר, בעיקר בגלל שאני חושבת שזה קופידון שבא להציק לי פעם נוספת.
אבל לא, הנער זה היה פשוט נער אנושי, הוא אולי דמה לו מעט, אבל הוא לא היה הוא, עיניו הזכירו מעט את שלי, זהובות, אך שלו נראו כמו זהב טהור בעוד שלי היו יותר בגוון צהוב, ושיערו, הוא היה שחור כעורב, דבר שהיה ניגוד נחמד לעורו הבהיר.
אני לא אומרת לו דבר, אלא רק מרימה את רגליי על המושב בשביל שהוא יוכל לעבור.
אני לא צריכה להרים את מבטי בשביל לדעת שאפילו במטוס הדחוס הזה, כאשר כולם נדחפים אל מקומותיהם, הוא מושך מבטים, ואני יודעת שיש מבטים שנמשכים גם אליי, כאלו המקנאים וכאלה שפשוט סקרנים, ואפילו כמה שנראים כמעט שונאים.
לפתע המטוס התחיל להמריא, טוב זה לא בדיוק קרה לפתע, אך הייתי כל-כך שקועה במחשבות שלא שמתי לב שאנחנו ממריאים עד אשר גלגלי המטוס עזבו את האדמה.
בשלב מסוים נרדמתי, זה תמיד קורה לי, מישהו פעם אמר לי שאני אוכל לישון בגיהנום, ואם לומר את האמת, הוא כנראה צדק, אם כי, לפעמים אני שוכחת לישון, ואני יכולה להעביר מספר ימים בלי לקלוט שלא ישנתי בהם, אני מניחה שאני פשוט עסוקה מידי בדברים אחרים, תמיד יש משהו חשוב יותר, משהו שייקח את כל זמני ותשומת ליבי, ואני שונאת את זה, הייתי רוצה להיות כמו כל נערה אחרת בגילי, דואגת בגלל בנים מטופשים אשר כנראה אפילו לא שמים לב אליי, ולא בגלל אלים עתיקים אשר לא אמורים להיות קיימים אפילו.
"מה את עושה?" לחש קול אל תוך אוזני, ואני נאלצתי לחזור אל המציאות, ובמציאות, אני בהיתי במושב של הכיסא שמולי כבר זמן מה, אפילו לא במסך הטלוויזיה הקטנטן, אלא פשוט במושב של הכיסא ללא שום סיבה טובה, ואין לי שום תירוץ לכך.
"לא יודעת." אני אומרת, ומצפה שהוא יצחק על תשובתי, אך הוא רק מהנהן בהבנה, וגורם לי להרגיש מעט טוב יותר, אתם מבינים, תמיד שפטו אותי, בין אם זה בגלל המראה שלי ובין אם זה בגלל דבר מה שעשיתי ושהם פירשו לא נכון, אבל הוא, הוא לא מכיר אותי ויש לו סיבה לשפוט אותי, טוב, אין לו ממש סיבה, אלא יותר אפשרות לשפוט אותי והוא לא עשה זאת, ואני מניחה שאני מעריכה אותו על זה.
"מה אתה עושה?" אני שואלת, פשוט בשביל לסלק את הדממה המוזרה שהשתררה בינינו.
"קורא." הוא אמר וסידר את משקפיו על אפו, לא שמתי לב אליהם לפני כן, אולי הם מיועדים לקריאה בלבד, ואולי, אני צריכה לשים לב לאנשים סביב יותר.
"מה?" אני שואלת, בקול שובב מעט, פשוט בשביל לנסות ולהפיג את המתיחות בכתפיו, כאילו הוא לא ציפה שאשאל או אשים לב אליו בכלל.
"מיתולוגיה." הוא עונה ומרים את ספרו, אני לא מספיקה לראות את העטיפה לפני שאני קופאת, לעזאזל, חשבתי שאני אקבל כמה שעות בלי כל השטויות הללו, אך מתברר שטעיתי בגדול.
"אה." אני עונה, ומסתובבת בחזרה אל מקומי, אולי הוא יחשוב שזה משעמם אותי, או שהוא משעמם אותי, אבל אני לא רוצה לפתוח דיון על הנושא הזה, אני מוכנה לדבר על הכול, על העובדה שאני יתומה, על כך שאיש לא רצה אותי מעולם, אבל לא על זה, אני לא רוצה לדבר על שום דבר שקשור אליו, אל קופידון, ותאמינו לי, שתופתעו לדעת כמה קל לעבור משיחה קלילה על מיתולגיה לשיחה על קופידון, פשוט משום שמניחים שלי, כנערה, יש קשר הדוק מאוד עם אל האהבה, וזה נכון, הבעיה היא, שהם לא יודעים כמה הדוק הוא.