קופידון: פרק ראשון

שדות תעופה הם המקומות האהובים עליי, הם כמו תחנות עצירה בין יעד אחד לאחר, בין העבר לעתיד.
הם גורמים לי להרגיש בטוחה, משום שאני יודעת שכנראה לא אפגוש איש מפה יותר בחיים.
"מחפשת מישהו, מלאך?" קול לוחש באוזני, כל-כך רך ומזמין, אך גם מבעית בצורה מוזרה.
אני לא צריכה להסתובב בשביל לדעת שקופידון בכבודו ובעצמו מדבר אליי.
"אמר האל לבת האנוש." אני אומרת, וחיוך עוקצני על שפתיי, אני לא בטוחה למה אני עושה את זה, לוקחת חלק במשחק במשחק החתול והעכבר שלנו, אבל אני כבר רגילה לזה.
"הו, אבל את לא בת אנוש רגילה, נכון?" הוא שואל ומחליק את ידו על לחי, היו לו ידיים רכות, דבר שלא הייתם מצפים ממישהו שנראה כמוהו.
אתם יודעים, פעם חשבתי שזה מוזר, שאיש לא שם לב לחילופי הדברים בינינו, לתוכן שיחתנו, אבל בני אדם הם יצורים אדישים, עסוקים בעולמות הקטנים והמטופשים שלהם, וגם אם הם היו שומעים משהו, הם היו מעמידים פנים ששמעו משהו אחר, הרי אנשים לא מוכנים לעשות דבר אשר יכול למוטט את כל מה שהם האמינו בו עד עכשיו.
"אתה כמו תקליט שבור אתה יודע?" אני שואלת ומתחילה ללכת לכיוון לא ברור."אתה תמיד אומר לי את אותם דברים בדיוק, אתה לא חושב שזה הזמן לחדש משהו?" אני מוסיפה, יודעת שהוא ממש מאחורי, לא נותן לי מנוחה לרגע.
"אני לא אומר לך שום דבר חדש, בגלל שנמאס לי." הוא אומר ותופס בידי, ולפני שאני מבינה מה קורה, אני מביטה עמוק לתוך עיניו ובקושי יכולה לנשום.
"בהתחלה ניסיתי את יודעת," הוא לחש כעת, אולי בגלל שחשש שמישהו ישים לב לדבריו ואולי דווקא משום שפשוט לא יכול היה לומר את המילים בקול רם.
"אבל עם השנים, זה נהיה קשה יותר ויותר." הוא ממשיך, ועיניו מושכות את תשומת ליבי, עיניו היו אפורות, כמעט לבנות אם לומר את האמת, ומשהו בהן היה ממוקד, כאילו הוא חייב לגרום לעצמו לזכור את הרגע הזה לנצח, לזכור ולא לשכוח לעולם.
אבל הוא אל, ואני בטוחה שיש לו מיליון ואחת זיכרונות יותר טובים מהרגע הזה, דברים שלא יכולתי לחלום עליהם אפילו.
"שנים?" אני שואלת, לא מבינה על מה הוא מדבר, הוא הופיע רק בחצי השנה האחרונה, ומעולם לא ראיתי אותו לפני כן, ותאמינו לי, אני הייתי זוכרת מישהו כמוהו.
"את באמת לא יודעת מי את, נכון?" הוא שואל לפתע, עיניו גדולות כצלחות לוויין, ואני ממש יכולה להרגיש את הדמעות שעומדות לעלות בעיניו.
"אני יודעת בדיוק מי אני," אני אומרת בכעס." קוראים לי לוריין רו, ננטשתי כאשר הייתי בת מספר שעות בלבד, והורי מעולם לא חזרו עבורי, ולמרות שהחיים שלי לאחרונה היינו מדהימים לגמרה, אל מסוים ממשיך להרוס אותם כל הזמן." אני אומרת, אבל אני לא חושבת שהוא אמר מילה ממה ששמעתי, משום שלפתע, חיוך עלה על פניו, ומשהו בעיניו השתנה, לפתע הן לא היו כל-כך מתות.
"לא, זו מי שאת חושבת שאת," הוא אומר, ומחבק אותי לפתע."אבל זו לא מי שאת, פסיכה." הוא נראה כל-כך מאושר כמו ילד קטן שניתנה לו תקווה, רציתי לענות לו משהו, אך לפתע, שמתי לב שאני מאחרת למטוס, ואני לא יודעת איך הצלחתי לברוח ממנו, אך בשנייה לאחר מכן, הוא כבר לא היה לידי, ואני רצתי אל עבר המטוס.