קומה 9- הבוגלרים. פרק 11- החטיפה- חלק א'

————-לפני חודש————
אני וויקטור הגענו שוב לכניסה של המנהרה המוכרת, שסביבתה הייתה מכוסה צמח מטפס ועובש. עורי שהורגשה בו צמרמורת, כמו סימן לי ששכחתי משהו מאוד חשוב, אך התעלמתי מכך.
"הכל בסדר?", שאל ויקטור במבט רציני האומר שהוא שם לב שדבר מה לא בסדר.
הסתובבתי אליו, מסתכלת בעיניו האפורות, 'אוי לא!', עיניי נפערו באימה במחשבה שבאמת שכחתי את הפתק.
"מה קרה?", שאל ויקטור והתקרב אליי, במבט כמו שלי.
"אני שכחתי את הפתק עם משפט הרמז בספרייה!"
לרגע הוא חשב, אך מיד לאחר מכן מבטו נרגע.
"הכל בסדר נטע, פשוט נלך להביא אותו."
"אבל כבר…", בדקתי בשעוני.
"22:45"
"אז תיכנסי, אני אלך להביא את הפתק.", אמר ויקטור והושיט את ידו לעבר פתח המנהרה, כמו מורה לי להיכנס.
"אתה בטוח?"
"כן."
"אוקיי"
ויקטור החל מתרחק מפתח המנהרה, שיערו האפור בולט ממרחק. הסתכלתי עליו עד שנעלם מעייני, קיוויתי שדיין לא תהיה בסביבה.
קפצתי אל תוך הפתח, כבר רגילה לסלסולי המנהרה, לפניות הפתאומיות ולמשב הרוח על פניי. כשהגעתי לסוף המנהרה, קמתי וראשי נחבט בתקרה הנמוכה של הכניסה למאורה.
"אוו"
התכופפתי, מתקדמת לעבר מזוודת הבגדים של אליס.
בחרתי שמלה צהבהבה עם צווארון לא הדוק מדי, אך לא בעלת מחשוף עמוק.
הסתכלתי בראי, לא הייתי מודעת לכמה השתניתי במהלך שהותי כאן, עם כל הדברים שעברתי. שיערי הבהיר, שפעם היה ארוך עד מותניי, היה קצרצר וחרוך בשל השריפה. פניי היו מחוספסות והרבה יותר בוגרות מכפי שזכרתי אותן, ורזיתי המון, כנראה מכיוון שויקטור לא אכל שום דבר נראה לעין, ואני הייתי צריכה לחיות מתותים שצמחו ליד המאורה. לפתע נכנסו בי המון געגועים לחיים שהיו לי פעם.

~~~~~~~~לפני שלוש שנים~~~~~~~
הלכתי בדרכי הרגילה הביתה, רוקדת בהליכה כרגיל, בכל זאת בלרינה. לא הבנתי למה חברתי הטובה דיין לא הגיעה היום לבית הספר, אך שיערתי שאולי היא הייתה חולה.
החלטתי לקפוץ לביתה ששכן לשלי כדי לברר.
כשהגעתי לביתה, נקשתי שלוש פעמים על הדלת. במהרה, פתחה לי דיין, הילדה הג'ינג'ית, התמירה והרזה שתמיד הייתה שמחה, אך כרגע נראתה כפוית ראש.
"מה קרה?", התעניינתי.
היא רק בהתה בי, לפתע הכל היה שחור.
כשהתעוררתי, הייתי במקום מוזר, ראשי סחרחר, המקום היה נראה כמו מעבדה כמו שרואים בסרטים, מעבדה מפחידה ומוזרה.
דיין עמדה מולי ובהתה בי, היא לא הייתה נראית כמו עצמה, היא הייתה מבוגרת.
"ד..דיי..דיין?", גמגמתי. היא צחקקה ברשעות.
לפתע צץ חבל משום מקום ונכרך סביב צווארי. התחלתי להרגיש כיצד כוחותיי אוזלים ונשימתי נעתקת.
"ל..למה?!", גמגמתי בעודי נלחמת על טיפות אוויר אחרונות.
לפתע הגיע משום מקום נער אפור עיניים ושיער, והפיל את דיין לקרקע. יחד עמה נפלתי גם אני, החבל נרפה מצווארי ונעלם כלא היה. נפלתי מחוסרת כוחות אל הקרקע, אבל בהכרה. דיין נאבקה בו, אך הוא הטיח את ראשה בקרקע, היא התעלפה. ראשי פעם בחוזקה ואוזניי צלצלו, הרגשתי טראומה נוראית. הנער מיהר לרוץ אליי. הוא הביט בי בעיניו האפורות. כולי הייתי המומה מההתרחשויות הללו.
"ששש.. אל תדאגי הכל יהיה בסדר", אמר הנער שכנראה שם לב למבטי הלחוץ.
התרוממתי בעצמי, אך אחזה בי בחילה.
"זו רק תופעת לוואי של הקסם שלה, זה בסדר", הרגיע אותי הנער. אבל האמת, שבכלל לא נרגעתי מהמחשבה על קסם, חשבתי שקסם הוא רק מעשיית ילדים.
"מה קורה כאן בכ-"
לפתע דיין צצה מאחוריי הנער, בתנועת יד אחת היא העיפה אותו לאוויר והטיחה אותו בקיר המקביל לקיר שהייתי שעונה עליו. הוא נפל בקול חבטה, ולא נע. רעדתי כולי והייתי בטוחה שאני משתגעת, או חולמת.
"אוף! השרץ הזה הרס לי הכל!", מלמלה דיין בעודה מעיפה מבט אל הנער המוטל על הקרקע. "אני אצטרך להשכיח ממך את זה, את לא תזכרי שום דבר מכל זה, לא תזכרי שהייתה לך חברה בשם דיין!". התחלתי להרגיש מסוחררת, איבדתי את הכרתי.
הלכתי בדרכי הרגילה הביתה, רוקדת בהליכה כרגיל, בכל זאת בלרינה.