קול הזאבים- פרק 6

הזמן עף. עצמתי את עיניי וניסיתי להירגע. כשלא הצלחתי, הוצאתי את הטלפון הנייד שלי מהתיק ושמתי אוזניות. שמעתי את המוזיקה, זה הרגיש כאילו היא מגיעה ממני, מתוכי, ולא הצלחתי שלא לחייך. לא להאמין באיזו מהירות אפשר לעבור מחרדה ועצב לרוגע ולשמחה. שוב עצמתי את עיניי ונתתי למחשבות שלי לחלוף, מעבירה אותן אחת אחת, רואה אותן בעיניי ומשחררת. מתרוקנת מהדאגות. הרגשתי חופשית משהו, קלילה יותר. אני חושבת שזה מעין סוג של מדיטציה.
בשלב מסויים פקחתי את עיניי. הנחתי למבטי לשוט על פני החדר, שהיה מחובר לשני חדרונים נוספים, שירותים ומקלחת, אני מניחה. בקיר בצידו השני של החדר היה תלוי שעון. 10:35. אמורות ליהיות לי עוד 25 דקות בדיוק. נשמעה דפיקה על הדלת, ואחריה קול :" אפשר להיכנס?"
"כן.." עניתי. לפי הקול אני חושבת שזו טיילור. אבל למה היא צריכה להיכנס?
הדלת נפתחה. בפתח עמדה טיילור, כמו שחשבתי.
"היי", היא אמרה, "אה..שכחתי, אבל אנחנו בדרך כלל עושים קודם סיור ל'חדשים'. בואי, נספיק לחזור לפני האימונים", היא אמרה בקצרה.
"בסדר", עניתי, ירדתי מהמיטה והצטרפתי אליה.
יצאנו החוצה. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את החלק הזה של היער. ובכל זאת, הוא היה דומה לאזור שליד הבית. "מה המרחק מפה מהבית?" שאלתי.
"ארבעים וחמש דקות הליכה בערך", היא ענתה וחייכה. אף אחד לא טרח למדוד כנראה את המרחק במדוייק.
"ואתם לא חוששים שמישהו יגלה את המקום הזה?"
"לא ממש. כשנמשיך בסיור ואני אסביר לך את תביני, אבל קודם תשמעי את ההסבר".
במרחק של שמונה מטרים מאיתנו עמדו שלושה מבנים: שני מבנים זהים וקטנים, בערך בגודל של שני חדרים מחוברים כל אחד, ולצדם מבנה בעל שתי קומות הגדול מהם במעט, ואליו מחובר עוד חדר, שלא נחשב למבנה בפני עצמו. בכל האזור שמסביב למבנים, ברדיוס של חמישה עשר מטרים מכל מבנה, העצים היו דלילים הרבה יותר. האזור נראה מתאים למגורים.
טיילור עצרה והחוותה בידה לכיוון המבנים: "זה המקום שלנו. כאן אנחנו אוכלים, נחים, מתאמנים, וחלקנו גם גרים כאן. זה כמו הבית השני שלנו", היא הסבירה, "המבנה הימני הוא החדר של הבנים, האמצעי של הבנות, והמבנה הגדול משמאל מכיל שני חלקים: בקומה הראשונה יש את פינת האוכל, המטבח, הסלון והספרייה, ובקומה למעלה יש את חדר האימונים, הטלוויזיה והמחשב, וישנו כמובן גם המחסן, אבל הוא לא חשוב במיוחד", היא עצרה ונתנה לי כמה שניות לחשוב, ואז הוסיפה: "ועכשיו בואי לפגוש את שאר הלהקה, הם מחכים לראות אותך. הם אמורים ליהיות בחדר האימונים, אז בואי ניכנס." הלכנו למבנה הגדול יותר, ונכנסנו דרך דלתות העץ לקומה הראשונה. גם הריצפה הייתה עשויה מעץ, כמו בחדר של ה'חדשים'. שולחן גדול עמד באמצע החדר, מוקף בכיסאות, והבחנתי בצד גם בפינת הספרים. בחדר היו פזורות גם שתי ספות וכורסא וביניהן שולחן עץ קטן ונמוך, שיצרו יחד מעין סלון קטן. הייתה במקום תחושה של בית. מוזר שאני מרגישה פה כל כך בנוח. אני אפילו לא הייתי אמורה ליהיות כאן אם לא התאונה ההיא, ביער. ואז נזכרתי. התאונה. רציתי לשאול בקשר לזה. "אה טיילור, אתמול, כשנתקלתם בי ביער, ג'ייק אמר משהו על מישהי שאתם מחפשים, ומשהו שהוא חושב שאני יודעת… מה זה היה?"
"זה.. סיפור ארוך. אם את באמת רוצה לשמוע שבי פה", היא אמרה והצביעה על הספה.
"אני מקשיבה"
"אוקיי ", טיילור אמרה, "נתחיל מההתחלה. שאלת קודם אם אנחנו לא מפחדים שיימצאו אותנו. האמת היא, שביישוב כאן רוב האנשים יודעים עלינו. הם גם יודעים שאנחנו גרים פה. זה כבר דורות ככה. ורובם לא מפחדים מאיתנו או שונאים אותנו. הם מקבלים אותנו כמו שאנחנו. אנחנו חלק מהיישוב. חלקנו אפילו גרים שם. עד פה הכול בסדר. אבל שום דבר לא מושלם. בצד השני של היער, מרחק של שעתיים הליכה מכאן, יש עוד יישוב. ולמרבה הצער, לרוב האנשים שגרים שם יש היסטוריה ארוכה בלשנוא אותנו, וזאת הבעיה. זה יישוב של ציידים, ילדה".
"אל תקראי לי ילדה", קטעתי אותה, "יש לי שם. אמה".
"בסדר, סליחה אמה. בכל מקרה, הציידים, כבר כמה דורות מנסים, אה, לצוד אותנו."
"למה?"
"כי הם מפחדים. הם לא מקבלים אותנו. מבחינתם אנחנו עיוות של הטבע שצריך להיפטר ממנו ולא יותר מזה. אבל הם גם יודעים שאנחנו חזקים. אז הם שולחים מרגלים. וויל חשב שאת מרגלת שלהם בטעות… מצטערים על זה."
"הוא אמר גם שאני יודעת משהו."
" אני מניחה שהוא דיבר על זה שאת יודעת שאנחנו זאבים."
"אה, טוב. זה הכול?"
"כן", טיילור סיכמה "ועכשיו בואי נעלה למעלה, האחרים מחכים לפגוש אותך."