קול הזאבים- פרק 5

התעוררתי כששמעתי קולות עמומים. הרגשתי מטושטשת, ראשי כאב והרגשתי סחרחורת, אך בכל זאת ניסיתי להתרכז ולהקשיב. הקולות התחדדו מעט, והצלחתי לשמוע מישהו, גבר לפי הקול, מודיע שאני מתעוררת. פקחתי עיניים, במאמץ רב. האור סינוור אותי, אבל הצלחתי להבחין בפרטים בחדר שבו נמצאתי. שידה קטנה חומה בהירה, רצפת עץ, שולחן נמוך, וחלון, שהכניס מספיק אור כדי לסנוור אותי. שכבתי על מיטת עץ פשוטה.
שלוש דמויות הביטו בי. שלושה אנשים. אחת מהם הייתה הזאבה, לידה עמד האיש עם השער האפור- שחור, ובצידה השני עמד אדם, שיערו ועיניו בצבע חום בהיר, מזכיר זהב, שאני משערת שהוא הזאב בעל הפרווה החומה הבהירה. האישה התקרבה אליי. ניסיתי ללכת אחורה, אך שוב הרגשתי סחרחורת ועצרתי. היא התיישבה על הקצה של המיטה. "איפה אני? מי אתם?", שאלתי, למרות שהיה לי קשה לדבר. נזכרתי במה שקרה אתמול. הם חטפו אותי. מכל הדברים האפשריים שהעלתי על דעתי, מעולם לא חשבתי שהם יחטפו אותי. הסתבר שטעיתי.
"אני חושבת שאת יודעת מי אנחנו.." האישה השיבה, שוקלת את דבריה. המבט שלה לא היה מאיים, בניגוד למה שחשבתי שיהייה. כן, אני ידעתי מי הם. או לפחות מה הם. "איפה אני?", חזרתי. אני רוצה לקבל תשובה. "את ביער. בחדר של ה'חדשים'."
"מי אלה 'החדשים'?", שאלתי. הסחרחורת והחולשה שהרגשתי התחילו להתפוגג. הרגשתי חזקה יותר.
"כך אנחנו קוראים למצטרפים החדשים ללהקה", האישה הסבירה, "ובחדר הזה אנחנו גם נותנים טיפולים רפואיים למי שצריך".
"ולמה אני כאן?"
"כי את חדשה. אני יודעת שזה עלול ליהיות לך קשה בהתחלה, אבל מתרגלים מהר", היא אמרה והוסיפה "אני טיילור, דרך אגב, ואני אדריך אותך, ואלה וויל וג'ייק", היא אמרה והצביעה על הבחור בעל השיער החום הבהיר, שעכשיו אני יודעת ששמו ג'ייק, ועל וויל, שהוא ככל הנראה האיש בעל השיער השחור- אפור. הוא הבחין במבט הכועס שנעצתי בו. "אני מטער על אתמול…", הוא אמר בקול מתנצל. "זה בסדר", אמרתי באדישות, למרות שאני לא יודעת אם באמת הרגשתי כך. "ועוד משהו, מה עם ההורים שלי?" הוספתי בפתאומיות, כשנזכרתי שהם לא יודעים איפה אני עכשיו.
"אנחנו שלחנו להם הודעה מהטלפון הנייד שלך, שאת ישנה הלילה אצל חברה ושהיא תסיע אותך לבית הספר. השארנו להם גם מספר טלפון לאימות, כמובן, אבל זה היה המספר שלנו.. אמרנו להורים שלך שאת תחזרי בערב אז את צריכה לחזור עד שש. ואת יכולה לדבר איתם אם את רוצה, אבל תזכרי לא להגיד להם איפה את באמת", וויל ענה. "אם את רוצה, נשאיר אותך לבד בחדר, ניתן לך זמן להתרגל, אבל באחת עשרה מתחילים האימונים ואת צריכה להשתתף. זה עוד שעה. תחכי לנו כאן", הוא אמר, הינהנתי לאישור והם יצאו מהחדר.
היו המון דברים שרציתי להגיד ולא אמרתי. לא ידעתי מה לחשוב. מצד אחד כעסתי עליהם, באיזו זכות הם חוטפים אותי ומשקרים להורים שלי?! אבל מצד שני… הם ניסו להקל עליי, הם דאגו שהורים שלי לא יידאגו לי, ולמען האמת, גם אני אשמה במצב שלי… הם רק ניסו למצוא מישהי אחרת ונתקלו בי. זו הייתה תאונה. אבל את מי הם ניסו למצוא? ולמה? החלטתי שכאשר האימונים יתחילו אני אברר. בינתיים אני צריכה לדבר עם ההורים. אני אמורה ליהיות בבית הספר. הדלקתי הטלפון הנייד ובדקתי את השעה. עשר וחמישה. מעולה, הייתי אמורה ליהיות בהפסקה עכשיו. ידעתי שההורים בעבודה, כמו תמיד, אז רק השארתי להם הודעה: "היי, הייתי אצל חברה אתמול, מאוד נהננו, אני בבית הספר ואחזור בשש ורבע (צריכה לבדוק משהו בקשר ללימודים)… אוהבת, אמה". הרגשתי נורא לשקר להם, אבל ידעתי שאין בררה. הסוללה שלי עמדה להיגמר, אז כיביתי את הטלפון והכנסתי אותו לתיק. יש לי כמעט שעה לעצמי, להרהר על המצב שלי כרגע, לפני שהאימונים יתחילו. לא ידעתי לאיזה סוג של אימונים הכוונה, אבל הנחתי שהם יהיו קשים. נאנחתי. כל הכוח שלי אזל פתאום והרגשתי עייפה. יותר מדי דברים קרו בשבוע האחרון, ביממה האחרונה. ואז נשענתי בגבי לקיר, עצמתי את עיניי, וניסיתי למנוע מעצמי להשתגע.